נון סטופ – פרק 48 – חצות

לא הבנתי. "מה זאת אומרת נעלם?"
"כן, טוב… זה לא ממש מדיוק," אמרה סרינה. התבלבלתי לגמרי. היא המשיכה את דבריה, "הוא לא נעלם. פשוט אחרי זה הסתובבתי וראיתי שדה. רצתי ורצתי בו, ואז הגעתי לפנימייה."
"איזה צירוף מקרים מוזר," בראד הוציא לי את המילים מהפה. זה באמת מוזר. יכול להיות שהכול קשור לסוכנות הסי. או. או? מה, יכול להיות שהמטרה שלהם זה להפוך ילדים ליתומים? מה שהכי מעניין אותי פה, זה מה הם רוצים, מה המטרה שלהם. אני בכלל לא יודע אם אדע את התשובה בזמן הקרוב.
"מה? מה מוזר?" התעניינה סרינה.
קלארה ענתה. "מוזר פה שלכל הנערים היתומים בפנימייה הוריהם מתו." עכשיו כשקלארה אמרה את זה, זה נשמע היה לי ממש הגיוני. זוהי פנימייה לנערים יתומים! איך הם לא יהיו יתומים?
"נו, מה מוזר פה?" שאלה סרינה באדישות.
"קלארה לא הסבירה את זה טוב," אמר בראד. "קלארה התכוונה להגיד שכל הוריהם של הנערים היתומים – כולל שלנו – נרצחו. בכוונה." עכשיו זה נשמע היה לי ממש נורא. איך מלא נערים הגיעו לאזור הזה של הפנימייה והוריהם נרצחו? זה בטוח הסי. או. או. זה בטוח בגלל הסוכנות.
היה חושך מוחלט. לא ידעתי מה השעה, אבל ידעתי שהיא מאוד מאוחרת. יכול להיות שעת חצות, אני כמעט בטוח. חשבתי חזק על השעה הזאת. נזכרתי טוב בסיפורה של סרינה – דם, צווחות… ואז קפצה לי בראש התמונה שאני כבול לכיסא והחוטף אומר שפגשתי את הערפדה ההיא… ביער.
אוי ואבוי. עכשיו יהיו כאן ערפדים? בלילה יוצאים כל הערפדים? אנחנו חייבים לברוח מכאן! עכשיו, מהר! אם לא… אני לא רוצה לחשוב בכלל מה יקרה. "אנחנו מוכרחים למצוא את היציאה מכאן!" צעקתי. "יש כאן ערפדים!"
"ערפדים?" גיחכה קלארה. עכשיו שמעתי את הקול של בראד, "אורן, זה לא הזמן לשטויות." ועכשיו את סרינה: "הוא צודק. יש כאן ערפדים."
"מה? מה פתאום ערפדים? מאיפה הבאת את זה? ערפדים לא קיימים!" אמרו בראד וקלארה.
"סיפרתי לכם את הסיפור שלי!" אמרה סרינה, "דם, צווחות… אלה היו ערפדים, אני בטוחה בזה."
"אבל אין דבר כזה – !"
"יש." אמרתי. "אנחנו מוכרחים למצוא את היציאה."
התחלנו לרוץ כולנו. רצנו ורצנו. בהתחלה קלארה נפלה אבל בראד מיהר לעזור לה לקום ולהמשיך לרוץ. נגענו במלא עצים כשרצנו. חשבנו אולי מה שסרינה אמרה, אולי קיים בו איזה… כישוף? אני לא יודע. אם יש ערפדים… אתה לא יכול לדעת מה עוד יש ביער הזה. באמת שמענו צרחות. זה היה ממש מפחיד, כמו מתוך סרט אימה. ראיתי צללים של ידיים. צרחנו מפחד. הרגשתי כאילו אני עומד למות, וכל שנייה שאני חי אני מרגיש שאני שורד. יש כאן ערפדים… לא הצלחתי לדמיין בכלל איך הם נראים. בטח כמו בני אדם רגילים, אבל עם הדם המרוח על פיהם… זוהי מחשבה מזוויעה. המשכנו לגעת בעצים. כלום לא קרה, כאילו אלוהים עושה לנו דווקא ובכוונה לא נותן לנו לחיות – עושה הכול כדי שנמות… ופתאום נשימתי נעצרה לחלוטין, כמו דום לב. זה היה ערפד.