נון סטופ – פרק 47 – סוד

אין לי מושג למה, אבל הרגשתי שהיער מסתיר מאיתנו משהו. משהו כמו מעבר סודי שמתחבא כאן, ורק דרכו תהיה את הדרך חזרה הביתה. אבל יכול להיות שזה סתם בראש שלי.
כשהגענו ליער נעצרנו והתנשפנו. "אסור עוד לעצור, אולי הם עדיין רודפים אחרינו," אמרה קלארה. המשכנו לרוץ לתוך מעמקי היער. הבטתי סביב במהלך הריצה. לא ראיתי דבר חוץ מעצים ועצים ועצים, שום דבר שנראה כמו עיר או הבית שלי.
חשבתי, מה יקרה אם לא אמצא את הדרך חזרה הביתה? מה אעשה? אשאר ביער הזה כל חיי? כיצד אשרוד? האם אמצא את הדרך חזרה לפנימייה ושם אבלה כל חיי? הייתה לי בראש את התשובה ההגיונית ביותר… הסוכנים יהרגו אותי… אין אפשרות אחרת…
עצרנו. כולנו הסתכלנו סביב. ראינו רק עצים. "אתם חושבים שיש כאן דרך מוצא?" שאלה קלארה.
"אני מכירה את היער הזה," אמרה סרינה.
"מה?!" כולנו התפלאנו.
סרינה הרהרה, כאילו חשבה אם לספר לנו או לא. "אממ… אני לא יכולה לספר לכם." אמרה, "זה סוד."
"סוד?" התפלאתי יותר. סקרנותי גברה. ידעתי שאני מוכרח לדעת ולא אוותר. זה בטוח מידע שיקרב אותי יותר ויותר לסוכנות הזאת, לעניין החשוב ביותר – מה הם רוצים. או יותר חשוב מכך… איפה הבית שלי, חזרה לביתי.
"סוד." אמרה סרינה. היא שילבה את ידיה, כאילו אין מצב שתספר לנו.
"את מוכרח לספר לנו!" הפצרתי בה.
"לא, אני לא." הייתה החלטית. "תעזבו אותי."
לא ידעתי מה לעשות. בראד שתק. קלארה נשמה עמוק. אני כעסתי. רגע, יכול להיות שבראד וקלארה יודעים את סודה של סרינה? לא. לא יכול להיות. אם הם היו יודעים, הם כבר היו אומרים. ובלי קשר, סרינה אמרה שנעזוב אותה, והכוונה לכולנו. אחרת היא הייתה אומרת "תעזוב אותי" וזהו, וסימן שהיא התכוונה אליי. אז לא, בראד וקלארה לא יודעים את סודה.
"את חייבת להגיד!" צעקתי.
היא ענתה לי מהר והרימה את קולה. "אני לא חייבת שום דבר!"
לא ידעתי מה לעשות, אבל ידעתי שאצטרך לומר לה משהו כדי שהיא תהיה חייבת להגיד לנו. "את יודעת שאם לא תגידי לנו, אין לנו דרך לצאת מהיער הזה?" אמרתי.
היא שתקה, לאחר מכן נשמה עמוק. "אמי מתה כשהייתי בת שלוש. אבא אמר לי שהיא מתה מתאונה, אבל אני ידעתי שזה לא נכון. בגיל שבע הוא הוביל אותי אל היער הזה ואמר לי 'לעולם אל תצאי מכאן ולעולם אל תספרי את מה שקורה ויקרה לך'. הייתי כאן כל הלילה. ראיתי דם ושמעתי צווחות. אני הייתי חייבת לברוח, ואז נתקלתי בעץ."
לא האמנתי. האם זה אמיתי מה שהיא מספרת? כאב לי הראש. חשבתי מה היה קורה אם זה היה קורה לי. אני בן שבע, ביער חשוך… אסור לי להגיד כלום לאף אחד ואסור לי לצאת מהיער הזה… אני רואה דם על העצים ועל האדמה, שומע צווחות נוראיות… אני לא מאמין שהיא בכלל שרדה. עצרתי את נשימתי. לאחר מכן שאלתי, "ומה קרה אחר כך?"
"היער נעלם."