נון סטופ – פרק 46 – אקדח

"אבא?" נחנקה קלארה.
חשבתי איך היא מרגישה באותו הרגע. ככה, אחרי כל כך הרבה שנים, לגלות שהוא אדם רשע שרוצח משפחות, עכשיו לראות אותו? באמת היא מרגישה הרבה כעס, שנאה אבל אולי גם מעט שמחה? האומנם? היא לא ראתה את אביה כל כך הרבה זמן.
"אם תעזו לזוז אפילו צעד אחד קטן – " הסוכן, אביה המרושע של קלארה, לא התייחס אליה בכלל. תהיתי אם הוא שמע אותה בכלל. איך אפשר לא להתייחס לדבר שכזה? " – אתם כבר לא תהיו בחיים." איים. באמת פחדתי ממנו. הוא רצח כל כך הרבה, וודאי שלא יהיה אכפת לו מעוד אחד קטן.
"תירגע, תירגע," אמרתי. בלעתי את רוקי. "מה אתה רוצה מאיתנו?" שאלתי. זה מה שהכי רציתי לדעת. הוא רודף אחרינו, או אחריי, כל כך הרבה זמן, ואין לי מושג בכלל למה. כל מה שהוא היה מבקש, כבר הייתי נותן לו, רק שיעזוב אותי כבר, הוא וכל הסוכנות הזאת.
הוא גיחך. "מה אני רוצה מכם? ברור שאתם יודעים יותר מדי על הסוכנות הזאת, יותר מדי מידע שאתם לא צריכים לדעת." אמר.
"אנחנו לא יודעים כלום!" אמרה סרינה בלחץ.
"כלום." השלים אותה בראד.
"אנחנו לא יודעים כלום." חזרתי ואמרתי. אני חושב שלקלארה לא היה כוח לענות, שלא היה לה כוח לכלום. האמת שגם אני הייתי מאוד עייף, מכל היום המתיש הזה – .
קטעה את מחשבותיי ירייה.
הסתכלתי מיד לראות במה הוא ירה. זה היה סתם באוויר. "תקשרו אותם." ציווה על הסוכנים האחרים אביה של קלארה. לא ידעתי איך קוראים לו.
הסוכנים רק הנהנו והתקרבו אלינו. ואז סוכן אחד תפס אותי בחולצה. זה כאב. הוא גרר אותי אחורנית. זה כזה מעצבן שלא מקשיבים לך, שלא מבינים אותך. אנחנו אומרים שאנחנו לא יודעים מכלום, והם בכוח חושבים שאנחנו יודעים המון? למה?
"תעזוב אותו!" צרחה סרינה.
"לאן אתם לוקחים אותו?" התווכח בראד. באותו הזמן סרינה רצה לעבר אביה של קלארה וחטפה ממנו את האקדח. היא כיוונה את האקדח אל הסוכן שתפס אותי. "תעזוב – אותו – עכשיו!" אמרה כל מילה לאט ובאיטיות. "עכשיו אמרתי!" צרחה.
הסוכן לא ידע מה לעשות. הייתי כל כך גאה בסרינה באותו הרגע. אביה של קלארה, מנהל הסוכנות, ציווה על הסוכן: "שלא תעז! הילדה הקטנה והמפונקת הזאת לא יודעת בכלל להשתמש באקדח." נאנח בגיחוך.
"בטח שאני יודעת!" התנגדה סרינה וירתה באוויר, כלפי מעלה. בראד וקלארה צרחו לשמע הירייה המבהילה.
"או-קיי, או-קיי." הרים את ידיו הסוכן, ואני רצתי לעבר בראד, להיות עם כולם.
"טוב מאוד," אמרה סרינה, ואז בפתאומיות צרחה. "רוצו!"
התחלנו לרוץ לעבר היער. שמתי לב שקלארה המהמה אם לרוץ איתנו או לא – בכל זאת, אביה מולה, שני מטר ממנה. אבל אז היא רצה. היא הבינה שהיא לא יכולה לסכן את חייה. אסור לה. בזמן הריצה שמענו יריות, אבל כלום לא פגענו בנו, למזלנו. האקדח היה עדיין אצל סרינה. היא לא החזירה להם אותו. היא מאוד חכמה, ללא ספק. אולי באמת נצטרך להשתמש בו באיזשהו שלב במלחמה הזו, הרי אנחנו בסכנת חיים.
ואז הגענו ליער.