נון סטופ – פרק 45 – אלפיים

לא האמנתי למראה עיניי. כל מה שחיפשתי כל הזמן הזה, כל המאמצים להישאר בחיים… עכשיו זה נמצא מול עיניי.
עולים בראשי עכשיו פלאשבקים של כל המסע הזה… ביער… כשגיליתי שהנערה ערפדה… כשחטפו אותי, נשרפתי באש… הפעם הראשונה שפגשתי את בראד, את סרינה… המפולת ושאני, בראד וסרינה כמעט מתנו… מארק שמת… הידיעה שקלארה היא בתו של ראש הסוכנות… הכול הוביל לעכשיו, לרגע הזה.
היער.
מה שחיפשתי כל הזמן. מאיפה שהתחיל כל המתח הזה, עכשיו הוא מסתיים. מכאן נשאר לי רק לחזור הביתה. זה לא הרבה. אני זוכר שהגעתי ליער הזה מבית הספר – כנראה זה לא כל כך רחוק. ועכשיו אגיע הביתה. איזו התרגשות. אני לא מאמין.
אבל חשבתי, מה יקרה אם היער הזה אינסופי, בדיוק כמו השדה הזה? מה יקרה אם אורבים לנו שם סוכנים או בעלי חיים מסוכנים? או… ערפדים, אם יש דבר כזה בכלל וזה נכון? מה אם אני לעולם לא אגיע הביתה, ואני עדיין נועדתי כדי למות, ברגע המתאים, במקום הנכון, בזמן הזה?
"אורן, מה קרה?" העיר אותי בראד ממחשבותיי.
התעוררתי. "זה זה!" אמרתי בהתרגשות וחייכתי, "היער! לא רחוק מהיער נמצא הבית שלי, אני מניח."
"'אני מניח'?" שאלה קלארה. באמת בלבלתי אותה.
"כן… כאילו, אני חושב." אני בעצמי התבלבלתי, "אני חושב שקרוב לכאן נמצא הבית שלי, כי מכאן אני… לא משנה. בואו!" התחלנו לרוץ. התרגשתי מאוד.
ואז קפאנו במקום. שמענו ירייה פתאומית.
הבנתי. ניסיון להרוג אותנו, או אותי. הסתובבנו לאט-לאט. צדקתי. אלה היו הסוכנים, ממש מולי, עם אקדחים. לא ידעתי מה לחשוב. זה כל כך הפחיד אותי באותו הרגע. אין סיכוי שעכשיו אצא מכאן בחיים! שמעתי ירייה, קיוויתי שהם לא ירו באחד מהחברים שלי… אין מצב, אבל אם כך, במי הם ירו? התאמצתי לנשום עמוק ולהירגע… לגמרי לא הצלחתי…
"לא לזוז אפילו צעד אחד!" זה היה מנהל הסוכנות. זיהיתי אותו. אני לא זוכר כמה זמן הרגיש לי המתח הזה, מההתחלה עד עכשיו… משהו כמו אלפיים שנה… ואז שמעתי את קלארה שואלת, "אבא?"