נון סטופ – פרק 44 – חוזרים לנקודת ההתחלה

"סרינה!" צווחתי הכי חזק שיכולתי.
ואז היא התעוררה. היא נשמה עמוק, ואז עלתה למעלה בכל כוחה. חייכתי, והמשכתי גם אני. כל כך מזל… אנחנו תלויים בכל כך הרבה מזל… התחיל להיות לי קשה לעלות, בזמן שסרינה עלתה בלי בעיה. היא הגיעה למעלה וקלארה עזרה לה. היא משכה אותה החוצה. אחרי זה גם אני סיימתי.
התנשפנו כולנו. זה היה כל כך קשה, לעלות את ההר הזה ככה. אבל לא הייתה לנו ברירה, וכמעט מתנו, ברצינות. אני רק מקווה שלא ניקלע עוד הפעם למצב שכזה. חשבתי לעצמי, אולי אנחנו סתם מתאמצים כל כך לחיות? אולי כל המאמץ הזה באמת מיותר? המחשבה הזאת כל הזמן חוזרת לי בראד, ואני כל כך מקווה שאני אחיה. וכמובן, שאני אחזור הביתה בשלום והחיים יחזרו להיות כמו קודם, בדיוק איך שהם היו. אבל אם לא? אם כל זה לא יקרה? אם החיים שלי ישתנו לגמרי, ואני אחיה לתמיד בפנימייה ההיא, כי אין לי מושג איפה אני בכלל? לא, לא. דבר כזה לא יכול לקרות. זה בגדר חלום, חלום רע מאוד. אורן, אסור לך לחשוב מחשבות כאלה. בסוף זה באמת יקרה, אם לא תאמין בעצמך ותוותר. לא. אתה לא תוותר, ובראד, קלארה וסרינה יישארו לצידך ויעמדו לצידך בכל מה שתצטרך.
"יפה, מה עושים עכשיו?" שאלה קלארה ונאנחה. הבטתי סביב. שום דבר לא השתנה – רק שדה, שדה ושדה. אחרי זה הסתובבתי ונחרדתי לראות באיזה גובה אנחנו. לרגע אפילו כמעט נפלתי לשם שוב.
שאלה מצוינת, מה עושים עכשיו. הכול היה בדיוק כמו קודם. לא ראיתי שום דבר מלבד שדה, ועכשיו אפילו גם לא את הפנימייה את מקום המסתור של הסוכנים. כלום. חזרנו לנקודת ההתחלה. מה עושים עכשיו?
בראד המהם. "אתם זוכרים מה מארק אמר לנו?" שאל. לא ידעתי אם הוא יודע או שואל כי הוא רוצה לדעת. בראד המשיך. "הוא אמר שיש דרך קיצור, נכון? והוא נסע כאן. אז זה אומר… שכנראה באמת יש מכאן דרך קיצור."
הוא צודק. "וואלה, נכון!" אמרתי, "אז בואו נלך בינתיים מכאן" – הצבעתי שמאלה – "אין לנו הרבה ברירות." הסברתי את עצמי. כולם הנהנו ולא התווכחו.
ובאמת התחלנו ללכת. הדרך הייתה ארוכה, קשה, מייגעת ומעייפת. כבר התחלתי לחשוב שאנחנו סתם הולכים בכיוון הלא נכון, או שאין מוצא מין השדה הזה. סרינה לקחה מהתיק של קלארה את בקבוק המים ושתתה. אחרי זה היא אמרה, "אממ… יש בעיה קטנה."
"מה?" שאלתי והסתכלתי לכיוונה.
"אני חושבת שנגמרו לנו המים." אמרה סרינה, הפכה את הבקבוק וניערה אותו. לא יצאה ממנו אף טיפה.
"אנחנו בצרות." אמר בראד, ובצדק.
אני לא יודע מה אנחנו עושים עכשיו. גם אין לנו מים, ואנחנו מוכרחים למצוא מקור מים טוב ומהר. גם אין לנו מושג איפה אנחנו נמצאים ואם אנחנו בדרך הנכונה, גם רוצים לרצוח אותנו, חוץ מזה שכבר הרגנו אחד. אוי ואבוי. אני לא מאמין שאמרת את זה עכשיו, אורן. הרגנו? מה פתאום הרגנו? למה אתה חושב דברים כאלה? למה אתה מכניס לעצמך לראש את הדברים האלה? מארק מת, ובכלל לא באשמתנו. תוציא לך את זה מהראש עכשיו! בנוסף לכל זה, אתה לא צריך עכשיו גם רגשות אשם. ככה, אתה בחיים לא תצא מזה בחיים.
ובדיוק מתי שחשבתי את המחשבה הזו, הרמתי את ראשי להביט בדרך, ונשימתי נעצרה.