נון סטופ – פרק 43 – סערה

"מארק… מת?" שאלתי. בשנייה ששאלתי את זה, עוד לפני שקלארה הנהנה לי, משהו השתנה בשמיים. הסתכלנו למעלה, וראינו שהשמיים מתחילים להיות אפורים לגמרי ושהעננים מתחילים להיות שחורים. ידענו, הולכת להיות סערה. היינו חייבים לעלות בהר, להגיע שוב לשדה ההוא, לפני שהסערה תפרוץ.
אבל היא פרצה יותר מהר משחשבנו.
"קלארה, בואי מהר!" סרינה צרחה לה.
"רגע, אני רק לוקחת את התיק שלי!" צרחה לה קלארה בחזרה. לא היה לנו ברירה, ולא היה לנו מחסה. לכן, היינו מוכרחים להמשיך במסע הזה.
עלינו במעלה ההר בכבדות. סובבנו חבלים על אחד העצים, ועלינו כשאנחנו מטפסים עם החבל. יחד עם התיקים על הגב זה היה קשה, במיוחד עם השלג המסוכן והסערה שמרטיבה את בגדינו. ואז, בפתאומיות רבה, בלי שום הכנה מראש, בראד נפל. איכשהו, באינסטינקט, תפסתי אותו ביד שמאל. "לא, בראד!" צרחתי. אם הוא נופל, הוא ימות. ואין כאן בכלל ספק. הוא ימות, ואפילו לא פצוע קשה. מוות בטוח. זה היה מסוכן.
"תעזרו לי, עכשיו!" צעקתי לסרינה ולקלארה. הם באו לעזור לתפוס את בראד, שלא ייפול. עתה היינו צריכים לשמור על שיווי משקל. חשבתי איך בראד הציל את חיי. לא אתן שהוא ימות. זה לא יקרה, זה לא יקרה, זה לא יקרה.
"אורן…" הוא לחש לי.
"לא, בראד, לא. תדחוף את עצמך למעלה!" כבר לא חשבתי מה אני אומר, רק שבראד יחיה. קלארה וסרינה עזרו לי למשוך אותו, אבל זה היה כמעט ובלתי אפשרי.
אבל לא, הוא לא ימות. זה לא יקרה, אני בטוח בזה. אנחנו עוזרים לו, ולא נתן שהוא ייפול, ייפגע או ייפצע. הכול יהיה בסדר, חשבתי לעצמי וחזרתי על המחשבה הזו שוב ושוב. הכול יהיה בסדר, הכול יהיה בסדר, הכול יהיה בסדר.
ואז, בראד התעלה על עצמו. כנראה הוא חשב שאין ברירה, ורצה שאני אעזוב את ידו. אבל הוא ראה שאין מצב שדבר כזה יקרה, ואז אני, קלארה וסרינה משכנו אותו והוא דחף את הרגליים והתאמץ לעלות. ואכן הצליח.
כל כך מזל היה לנו באותו הרגע. חשבנו באמת שבראד ימות, ושאין ברירה. המשכנו לעלות בהר. ואז, כמו אירוניה, הרגל שלי נתקעה באחד השיחים. לא הצלחתי להוציא אותה. אולי כולנו נמות וזהו? נפסיק כבר כל כך להתאמץ לחיות? אולי אנחנו לא צריכים בכלל לחיות?
"אורן!" צרחה סרינה. איכשהו, באותו הרגע, הרגשתי שהיא אוהבת אותי. אבל זה לא משנה עכשיו. מה שמשנה עכשיו, זה שאני אחיה. "אורן, תתאמץ!"
"אני מנסה!" צעקתי, "זה לא משתחרר! אני לא מצליח!"
"אתה מוכרח!" המשיכה סרינה. נאנקתי. זה היה בלתי אפשרי. אני יודע שעכשיו אני הולך למות.
"אורן, אתה עכשיו ממשיך לעלות! אם לא, אני אהרוג אותך!" צרחה. זה היה משפט מוזר, בהתחשב בעובדה שעכשיו אני הולך למות.
כאילו בזכות המשפט הזה, פתאום זה השתחרר. המשכתי לעלות בחריצות. הייתי אחרון. הסתכלתי למטה. זה כל כך מפחיד. עכשיו הבנתי שזה לא הר, זה מין סוג של תהום. לא רציתי להסתכל על זה. לא רציתי לחשוב את המחשבה שברגע שאני עוזב את החבל אני מת. לכן הסתכלתי למעלה.
היינו כמעט בסוף. ממש, עוד קצת. אבל עכשיו, סרינה התעייפה. הרגשתי שהיא עומדת לעזוב את החבל מרוב עייפות, שעיניה עומדות להיעצם. "לא, סרינה!" צרחתי אליה. היא מעט התעוררה. "בשום – פנים – ואופן – את – לא – עוזבת – את – החבל – הזה!" הדגשתי כל מילה ומילה. היא הביטה בי והנהנה.
סרינה בלעה את רוקה, ועיניה שוב נעצמו. "סרינה!" צרחתי לה שוב. היא לא ענתה. יכול להיות שהיא נרדמה? איך נרדמים במצב שכזה, שאתה תלוי בין הארץ לשמיים? "סרינה!" לא וויתרתי, וגם לא המשכתי לעלות בהר. הסתכלתי למעלה. ראיתי שבראד סיים, ומיד אחריו קלארה סיימה. הם עמדו, ממש על השדה, וחיכו לנו. הם לא הבינו מה קורה.
"סרינה!" המשכתי. "סרינה, תתעוררי! בבקשה!" היא התעייפה, ולא הצליחה להמשיך. לא, זה לא קורה. למה תמיד משהו חייב להידפק? קודם זה היה מארק שמת, אחרי זה בראד שכמעט נפל, לאחר מכן רגלי שנתקעה בשיח קוצני ועכשיו סרינה שהתעייפה? למה? היא מוכרחה להמשיך! אנחנו מוכרחים להמשיך את המסע הזה. חבל שהיא הצטרפה בכלל. בשביל מה, שסתם תסכן את עצמה? למה?
"סרינה!" צווחתי.