נון סטופ – פרק 41 – מפולת
זה היה כל-כך מפחיד.
באחד הרגעים אפילו הרגשתי שמתתי. האוטו הידרדר באבנים. לא ראיתי את האדמה. הרגשתי שאני עומד למות. איך אפשר לשרוד כזה דבר? זה הרבה יותר גרוע מתאונה! איכשהו, זה היה אינסופי. הידיעה שאני הולך למות עכשיו נמשכה הרבה זמן, אפילו אם המכונית נפלה במשך שנייה.
שמעתי את סרינה צועקת, "תראה מה עשית, מארק! אנחנו הולכים למות בגללך!" הצעקה נשמעה עכשיו יותר כמו צרחה. סרינה נטפה זיעה והייתה מאוד לחוצה. האמת שבצדק. אני חושב שגם אני הייתי ככה.
קלארה צרחה עליה בחזרה, "את רצית את המסע הזה, לא? חוץ מזה אמרנו לך שזו סכנת חיים!" האמת שקלארה צודקת. הרי אמרנו לסרינה שזו סכנת חיים, והיא התעקשה להצטרף, גם אם היא תמות. למה היא עשתה את זה לעצמה?
הכול קרה כל כך מהר… ניסיתי לנשום עמוק, להירגע… כמובן שלא הצלחתי. הרגשתי את עצמי עף לשמשת המכונית… בעוד רגע אמות באמת… אני לא יודע מה לחשוב… ליבי פעם בחוזקה, לא הצלחתי לנשום…
ואז, ברגע האחרון, רגע לפני שראשי פגע בזכוכית, הרגשתי שמשהו מושך אותי לאחור. למזלי, כמובן. זה היה בראד. הוא הציל את חיי! "בראד… בראד," נאנקתי. "תודה." הוא חייך אליי, כאילו שהוא אמר לי לא צריך, מה נראה לך? שלא הייתי מציל אותך? אבל אני באמת כל כך מודה לו. בלעדיו, הייתי… מת. מת, אם לא פצוע קשה.
אבל עכשיו הייתה בעיה אחרת. יופי שבראד הציל אותי, זה מצוין. אבל… כלום עדיין לא נגמר. התדרדרנו באבנים. הרגשתי אבן גדולה נופלת על המכונית ומוחצת אותה. התכופפתי. לא יכולתי להרים את הראש. אם הייתי מרים, הייתי ראשי היה נחבט בגג של הטנדר. אני רק מקווה שכל השאר בסדר.
האמת שלא הייתי בטוח. לא שמעתי אף קול. זה אומר שהם חיים או מתים? אני לא יודע. קיוויתי שחיים. האוטו המשיך להידרדר. ואז, רגע לפני שהוא נפל למטה-למטה, פתחתי את דלת המכונית וקפצתי לאדמה.
ניצלתי או נפצעתי?
הבטתי סביב. איפה כולם? ראיתי את האוטו נופל ומתהפך בירידה החדה. איפה בראד? איפה קלארה? איפה סרינה? איפה מארק? אני כאן לבדי? "הלו!" צרחתי, "יש כאן מישהו? הצילו!" המשכתי. כדי להגיע לשדה זה עוד למעלה למעלה, וידעתי שלא אצליח לעלות מרחק כזה, ובטח שלא עלייה כזו חדה. "בראד! קלארה!" צרחתי, "אתם כאן?!"
דממה מוחלטת. אני לבד.
תגובות (0)