נון סטופ – פרק 39 – מסע

"מה כן?" שאלתי.
לא האמנתי. היא רצינית? היא באמת רוצה להיות איתנו במסע הזה, ולהיות בסכנת חיים? תהיתי לעצמי האם היא יודעת שהיא עלולה למות. לא. לא ייתכן. אף אחד, שיודע שהוא עלול למות, יצטרף למסע שכזה. למרות, שבראד וקלארה כן רוצים. אני לא יודע. אני מבולבל יותר מדי.
"כן. כן אני רוצה להצטרף למסע הזה, כשאני יודעת שאני עלולה למות!" ענתה לי סרינה. קלארה חיבקה אותה. זה כזה לא שפוי עד כדי גיחוך.
"את רצינית?" בראד הוציא לי את המילים מהפה.
תגובתה הפתיעה אותי מאוד. "ברור שאני רצינית! יאללה, בואו נצא, מהר. בשקט, כדי שאבשלום לא יתעורר וישמע אותנו, ואז לא ייתן לנו ללכת." סרינה התלהבה ויצאה החוצה. "תגידו, יש לכם אוכל ומים בכלל?"
"ברור." אמרה קלארה והצטרפה אליה, "גנבנו מכאן שנייה לפני שהגעת." כשקלארה אמרה גנבנו זה היה נשמע לי כל כך מוזר ולא אני. ממש גנבנו – ואסור לגנוב. אני לא מאמין. אמרתי לעצמי שוב ושוב שזה לטובה. שזה או זה או למות. גם זה נשמע לי עכשיו מוזר מאוד, אבל זה נכון.
בראד, קלארה וסרינה היו כבר מחוץ לפנימייה וחיכו רק לי. נשמתי עמוקות. עכשיו אצא למסע חיי, לחזור הביתה. לחזור הביתה ולא למות. עכשיו אצא למסע חיי, ואחיה. לא אתן שלא. לקחתי נשימה עמוקה, ועשיתי את הצעד הזה. דאגתי שאצא מהפנימייה ברגל ימין.
***
הלכנו שעות על גבי שעות. באופק עדיין ראיתי את אותו השדה. לא חשבתי שאצא ממנו אי-פעם. הוא לא נגמר. הוא כזה גדול. בטח החוטפים הסיעו אותי לכאן כשהייתי מעולף, ולא הרגשתי את אורך הנסיעה. אולי היא לקחה שעתיים? אני, בראד, קלארה וסרינה נלך במשך יום שלם כדי לצאת מהשדה הענקי הזה? חשבתי שאני אבוד, אבל אסור לי להתייאש.
בדיוק מתי שאמרתי את זה, שמעתי את סרינה צועקת: "הי! תראו! מכונית, מכונית!"
הפניתי את מבטי לכיוון סירנה. ראיתי שהיא מצביעה לכיוון מזרח. הסתכלתי לשם, ואכן ראיתי טנדר בצבע שחור נוסע כאן. כולנו רצנו לעברו. חשבנו שסוף-סוף אלוהים חושב עלינו, עוזר לנו. אבל בדיוק מתי שהמכונית עצרה, עלתה במוחי מחשבה נוראה, מחשבה איומה. מחשבה, שמי שנוסע במכונית הזו הוא אחד הסוכנים.