נון סטופ – פרק 37 – גניבה

הייתה זו שעת לילה מאוחרת.
התעוררתי. קמתי מהמיטה בשקט, על קצות האצבעות. הלכתי למיטה של בראד. "פססט… בראד! פססט," ניסיתי להעיר אותו. הוא התעורר. עכשיו היינו צריכים לצאת למסע. אני, בראד וקלארה. אני והוא הלכנו עכשיו להעיר את קלארה. יצאנו מהמסדרון בשקט אחרי שהתלבשנו, ועברנו למגורי הבנות.
"קלארה…" לחשנו כדי להעיר אותה אבל לא את כל השאר. היא כנראה כבר הייתה ערה, כי היא ישר נעמדה ולקחה תיק. אחד אחר היא נתנה לי. מה, יכול להיות שהיא הכינה לי? או-קיי… התחלנו ללכת וירדנו מהמדרגות בשקט. כמעט החלקתי אבל קלארה תפסה אותי. היא הייתה מאחוריי. מזל.
עכשיו ירדנו למטבח. היינו צריכים לקחת, או יותר נכון לגנוב אוכל ושתייה. אבל לא הייתה לנו ברירה, זה היה ברור. זה היה או זה, לגנוב – מה שבחיים לא חשבתי שאעשה בחיי, או לנסות לשרוד בלי מים ומזון. ואני מדגיש לנסות.
בראד התקדם בשקט בשקט למקרר, לקח משם ארבעה או חמישה פירות והכניס אותם לתיק. אני לקחתי כשלושה ליטרים של מים. קלארה הכניסה לתיקה דגנים. יופי. אנחנו מוכנים לדרך. אנחנו יכולים לצאת, ולהתחיל במסע.
באמת שלא הייתה לנו ברירה. אולי לבראד ולקלארה זה לא ממש משנה, בכל זאת, הם בפנימייה. רגע. עכשיו כשאני חושב על זה, הם יתומים, והם בפנימייה ליתומים. זוהי איננה פנימייה לעבריינים צעירים. הם יתומים, אבל ילדים רגילים ומסכנים שאינם רוצים להזיק למישהו.
התקדמנו לעבר היציאה, אבל בדיוק אז שמעתי רעש חזק. של פח אלומיניום נופל. הפח שבכניסה. אוי לא, קלארה הפילה אותו בטעות. עכשיו אבשלום בטוח התעורר ויתפוס אותנו. שיט. במה הסתבכנו. מה נגיד לו? הרי גם בטח הוא ינבור לנו בתיקים ויראה שגנבנו! אוי ואבוי, ואז בטח באמת נהיה במוסד או פנימייה לעבריינים צעירים. כשאנחנו לא!
אני, בראד וקלארה שמענו צעדים מתקרבים. הולכים לתפוס אותנו, זאת המחשבה שעלתה במוחי. לא, לא, לא, לא, התחננתי. לא נשמנו, ואז קפאנו.