נון סטופ – פרק 36 – 24/7

להיות בלחץ עשרים וארבע שעות ביממה זה לא קל.
24/7 להתאמץ לחיות זה קשה מאוד. כל רגע, כל שנייה, כל דקה וכל יום להיות עסוק בלא למות או בלספר או לא לספר את מה שקורה לי, זה כמעט ובלתי אפשרי. אולי הייתם מבינים את זה אם הייתם במצב שלי.
אני ובראד הלכנו לחדר השקט, או "החדר הסודי". לא הלכנו מהר. היה לנו זמן, הלכנו לאט. אני מנחש שהלכנו לאט בגלל שלא היינו בטוחים בהחלטתנו לספר לקלארה את האמת. שתקנו, כל אחד במחשבותיו שלו. אבל אז הגענו לשם. קלארה עדיין הייתה בחדר הסודי, ואחרי שאני ובראד תכננו את הדברים ואת ההכנות למסע שנצא אליו, החלטנו לומר את האמת לקלארה. הדלת היה שקופה לגמרי, והיא ראתה אותנו באים אליה, עדיין מהרהרים.
"יש לנו משהו חשוב להגיד לך." אמרתי ופניי היו נפולים.
הסתכלתי על בראד שהנהן, כאילו שנהיה בטוחים לגמרי בהחלטה שלנו לספר לה את האמת. בכל זאת, היא צריכה לדעת שאביה חי.
היא הנהנה מפוחדת. כנראה היא פחדה ממה שנגיד לה. אני ובראד התיישבנו כמו קודם. לקחתי נשימה עמוקה, והתחלתי לומר לה את האמת.
"קלארה, תקשיבי. פגשתי את אביך. הוא לגמרי חי ונושם." אמרתי, והיא חייכה מאוזן לאוזן. "אבל חכי," עצרתי אותה. "אני חושב שיהיה לך קשה לשמוע את מה שאגיד לך עכשיו, אבל זאת האמת."
חיוכה נמוג. המשכתי, "אביך הוא רשע."
היא נראתה מבולבלת. "מה? איזה שטויות אתה מקשקש?"
"אני נשבע לך, קלארה. אפילו את בעצמך חשבת ככה כשהיית קטנה, ואכן צדקת!"
"למה אתה חושב שהוא רשע?" שאלה.
"אני לא רוצה להכניס אותך לכל הדברים שאני קשור אליהם, אבל רק אגיד לך שהוא חטף אותי וכמעט ירה בי, הוא איים עליי להגיד לאמי שהכול בסדר, והוא רצה לשרוף אותי." כשאמרתי את כל מה שקרה לי בקול, זה נשמע כל כך הזוי עד כלא הגיוני.
קלארה צחקה. "מה פתאום? אתה שקרן גרוע!" וכשאמרתי לה שזאת האמת, היא שאלה אותי: "או-קיי, אורן. נגיד שהכול אמיתי, נגיד, למה אתה חושב שזה אבא שלי?"
"כי הוא מתאים בדיוק לתיאורים שלך, ועובדה גם שידעתי שיש לו צלקת על לחי שמאל." אמרתי. קלארה התחילה להבין. קלטתי את זה על פניה. ראיתי דמעה על לחיה.
כעבור חמש דקות שלמות של שתיקה, היא גמגמה: "לא… אני לא מאמינה." אמרה. "אורן, אני רוצה שתספר לי הכול, אבל הכול." היא נראתה מאוד נחושה בעצמה.
הסתכלתי על בראד, והוא הנהן. טוב, אני אקשיב לו. אולי פעם אחת אקשיב לאחרים ולא לתחושות הבטן שלי. סיפרתי לה הכול. הכול. מההתחלה התחלה, עד לשנייה הזאת. הכול. והיא יודעת הכול. ולא ידעתי אם לשמוח או לפחוד שאני מסכן אותה, כשהיא אמרה לי משפט אחד. היא אמרה לי ולבראד משפט אחד, רציני לגמרי, כשסיימתי לספר לה את הסיפור שלי.
היא אמרה, "נצא למסע הלילה, בחצות."