נון סטופ – פרק 25 – ראשון
התקרבתי למהומה. "מה… מה הולך פה?" גמגמתי. נער אחד, בערך בגילי, התקרב אליי והתהלך לצדי.
"ככה זה כאן," אמר. לפחות מדברים איתי. זה כבר הישג. מזל שלפחות יהיה לי את האחד הזה. הוא נראה לי די כמוני כזה. "הבלגן הזה לא ייפסק לעולם, אבל מתרגלים לזה, ויום אחד תמצא את עצמך נושא הערב. אני גם בטוח שאתה תהנה מזה בסופו של דבר."
התפלאתי. "למה?"
הוא ענה לי מיד. "איזו שאלה? זה נותן לך מצב רוח. תאמין לי, זה בכלל לא נורא. זה אפילו טוב." הוא שתק למשך כמה שניות. הסתכלתי עליו ואז המשכתי, גם להתהלך בחדר הענק הזה. חשבתי עליו. הוא כנראה יתום. יתום מאמא ומאבא. זה נורא ואיום. רציתי לדעת עליו יותר, להכיר אותו יותר לעומק. אולי אפילו בסופו של דבר הוא יהיה החבר הכי טוב שלי.
"מה הסיפור שלך?" שאלתי, ולמראה פניו הלא-מבינות הסברתי, "איך הגעת לכאן? זוהי פנימייה לנערים יתומים, אז… ממתי אתה כאן? מה קורה?"
הוא נאנח. "אה. פשוט… לרגע לא הבנתי אותך, מקודם. אני אספר לך." הוא לקח נשימה ארוכה והתחיל. "אתה בטח לא תאמין לי, אבל זה אמיתי לגמרי. אני הייתי הראשון שהגיע לפנימייה הזו. לפניי לא היה אף אחד. האמת, זאת עוד לא הייתה פנימייה אפילו…"
התבלבלתי. "מה?" בקושי הצלחתי לשמוע אותו בגלל כל הרעש, לכן שאלתי אותו מה אמר. יכול להיות שלא שמעתי נכון? שמעתי שהוא היה הראשון שהגיע לפנימייה. האם זה הגיוני? או שמא הוא משקר לי? לא. לא ייתכן. איזו סיבה יש לו לשקר לי? אנחנו אפילו עוד לא מכירים!
"טוב, אני אתחיל מההתחלה." אמר, "סיפורי מתחיל מאז שנולדתי. מיד אחרי הלידה אמי – זיכרונה לברכה – מתה. כשהייתי בין שנתיים אבי נדרס על-ידי אוטובוס. מגיל שנתיים דודתי גידלה אותי. היא היחידה שנשארה לי מהמשפחה. עד שהגעתי לגיל שש.
"בגיל שש הכול השתנה. היו מקרי מוות יותר מדי מוזרים. איך זה ייתכן שכל משפחתי מתה במשך פחות מעשר שנים? לא ידעתי, ולא היה לי אף אחד. כשהייתי קטן, לא הבחנתי בין מותר לאסור, ובין מסוכן ללא. ויצאתי מהבית. הלכתי בשדה ענקי, ואז ראיתי בית. בית לא קטן, אבל גם לא גדול. בית בגודל ממוצע. דפקתי על הדלת. איש ואישה פתחו לי, היו נראים לי אז כבני חמישים. והם הכניסו אותי לביתם, ושם גדלתי.
"עד היום. חלפו מאז שתים-עשרה שנים. היום, כשאני בן תשע-עשרה, הבנתי לאיזה אנשים נדירים הגעתי. הם היו כל כך טובי לב. כשהייתי בן אחת עשרה הם החליטו לעשות מביתם פנימייה ליתומים – הם הבינו שיש בחוץ ילדים ונערים כאחד, שזקוקים לקורת גג." הוא סיים, ואני התאמצתי לא לבכות מהתרגשות.
הסתכלתי עליו והוא חייך אליי. "אבל…" עלתה במוחי שאלה ששאלתי אותה בקול, "כשבאתי לכאן לא ראיתי אישה… רק את אבשלום, זה הוא, נכון?"
הנער הנהן. "כן, בהחלט. אבל אשתו… מתה, חודשיים אחרי שפתחנו את הפנימייה הזו."
תגובות (0)