נון סטופ – פרק 24 – כאוס

התהלכנו מחוץ לחדרים. אבשלום פנה ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, קדימה ואחורה – ועדיין לא הראה לי שום חדר. הלכתי בעקבותיו. לרגע חשבתי שזה לא ייגמר לעולם, ואפילו שהוא עובד עליי והוא מחכה לסוכנים שיבואו בפתאומיות ויירו בי. ברצינות, ככה חשבתי. ואני עדיין לא יודע אם זה נכון או לא.
אבשלום הלך והלך… מה קורה לו? למה הוא נהייה מוזר פתאום? למה הבעת פניו קודרת למדי ודאגנית? ראיתי ילדים קטנים ונערים גבוהים פה ושם, שישבו בשקט לגמרי ושוחחו בעדינות רבה. הנה, זה חדר רק אם ילד קטן ונער בערך בגילי, עם ארבע מיטות. אז למה הוא לא מכניס אותי לחדר הזה? הוא לא מפסיק טוב? הוא רוצה שאני אהיה בחדר אחר לבד? או רועש יותר? או שהמיטות הנוספות שראיתי תפוסות כבר? מה קורה פה?
הוא מתנהג מאוד מוזר. עד עכשיו. עד הרגע. לפתע הוא נהייה חייכן לגמרי ומאושר. אבל יחד-עם-זאת, שמתי לב שמשהו כאן השתנה. המקום. המקום נהייה יותר גדול, ויותר… רועש? נראה לי, אני חושב, שאני שומע רעש מתחזק. התקרבנו והתקרבנו בזמן שאבשלום אומר לי "הנה, זה חדר בשבילך". גיחכתי. מה, הוא רציני? שאני אהיה עם הנערים היתומים מהסוג הגרוע ביותר?
כן. התקדמתי והוא נכנס לחדר גדול הרבה יותר מהקודמים. ניסיתי לספור את הנערים והילדים הרבים שבחדר הזה, אבל לא יכולתי לשמע הצרחות, הקללות הרבות והתזוזה האינסופית. "מה הולך כאן?" דיברתי באיטיות ולא האמנתי. הדגשתי את המילה השנייה שאמרתי. הוא רציני ביותר שאני אהיה כאן? כן, נכון שאני צריך להגיד תודה, אבל כאן?
"זה החדר בשבילך!" אמר מחויך אבשלום.
"זה?" שאלתי לא מאמין. רעדתי ולא הצלחתי לנשום. די, אורן, די. תירגע, אמרתי לעצמי. ניסיתי ללא הצלחה, בזמן שאבשלום הנהן בשמחה.
איזה כאוס, איזה בלגן. כאן, אני לא יכול להיות. אבל מה עדיף? למות? למות מוות נוראי כזה וסתמי כל כך? אף פעם לא חשבתי הרבה על המוות חוץ מהפעמים האחרונות, שבהם באמת הייתי בסכנה כזו. אבל עם כאוס כזה? בכאוס כזה אני צריך לחיות?
כנראה שאין לי ברירה. לא ידעתי אם להגיד לא זה יהיה מאוד חכם, בהתחשב בעובדה שאבשלום נתן לי לחיות כאן כמה ימים, מכל הלב. לא שמה שהוא נתן לי עכשיו זה מהלב, אבל לפחות הוא נתן. אני באמת צריך להגיד לו תודה. אבל לא יכולתי.
נדמה היה לי שאבשלום עזב והותיר אותי עם האימה שמולה אני מתמודד עתה. אף פעם לא ידעתי מה המשמעות של אימה, אבל לפחות עכשיו אני יודע, עם הכאוס שיש מולי.