נון סטופ – פרק 22 – היחידה

ירדתי במדרגות בשקט. על כל פנים, שהסוכנים לא ישמעו שקורה כאן משהו, ובטח לא שאני כאן. עכשיו קיבלתי תמונה יותר ברורה של המקום. הנה המטבח, משמאל, והסלון מימין. המקום הזה באמת סוג של פנימייה. אבל האיש שקיבל את פניי קודם כשנכנסתי, לא היה כאן עכשיו. לא ראיתי אותו בשום מקום.
יכול להיות שהוא למעלה? יכול להיות שהסוכנים הרגו אותו? ומה זה המקום הנטוש הזה? עלו במוחי הרבה שאלות שלא היו לי עליהם תשובות. הסתובבתי וקפצתי. "אהה!!!"
זה היה האיש ההוא. האיש המפחיד. "אתה עדיין לא עונה לי?" צעק עליי. "מה אתה עושה כאן? מי אתה?"
לא רציתי לענות לו. קודם שהוא יענה לי ואז אשקול אם לענות לו. בכל זאת, אם הוא שותף של הסוכנים, ואם המקום הזה שלהם בכלל? לרגע עלו במוחי המחשבות האלה. ואם זה באמת נכון? אני חייב לברוח מכאן עכשיו! כמה שיותר מהר!
אבל אסור לי לעשות החלטות פזיזות מדי. זה יכול להוביל לדברים גרועים יותר שעלולים לקרות לי. עדיף שאתנהג בצורה בוגרת ואדבר איתו. בסך הכל הוא לא רשע. הוא לא נראה לי רשע. יכול להיות שכן, אבל אם לא אדבר איתו עכשיו אני לא יודע איך אצא מהדבר הנורא שנכנסתי אליו.
לכן שאלתי, "מה זה המקום הזה?" זה הדבר הכי חשוב שרציתי לדעת. רציתי לדעת איפה אני נמצא והאם אני יכול להיות כאן כמה ימים, עד שהכול יירגע. מפה לשם, השאלה הזאת עונה לי על הרבה שאלות אחרות. נראה אם הוא עונה לי על השאלה הזו, ואז אולי אני אענה לו.
חיכיתי לתשובה. הוא שתק כמה רגעים, ואז אמר: "אתה באמת לא יודע?" קולו היה עתה לא עצבני, כאילו הוא נרגע קצת והבין שאני לא רוצה לעשות לו משהו רע.
נענעתי בראשי לשלילה.
"זאת הפנימייה לנערים יתומים, היחידה בארץ!" אמר.
לא האמנתי. אני נמצא עכשיו בפנימייה לנערים יתומים? כל חיי לא חשבתי שאראה מקום כזה במציאות ויהיה בו. אני לא יתום, ולא רציתי כל קשר עם נערים מסוג זה. איך אתגורר כאן מספר ימים? לא אצליח! ואיפה הנערים האלה בכלל? הם לא פה. יש לי כל כך הרבה שאלות…
"מה?! מה זאת אומרת פנימייה לנערים יתומים?" הופתעתי.
הוא ענה לי ברוגע, "אם לא ידעת, אז מה אתה עושה כאן? למה הגעת לכאן?" הוא חיכה לתשובה, ובדיוק ברגע שבאתי לענות לו הוא אמר, "ומי היו האנשים האלה שבאו לכאן לפני רגע? הם כמעט הרסו לי את המקום!"
"אה… מי אתה?"
"המנהל, כמובן."
"מה שמך?"
"אבשלום קרש, זה משנה?" שאל. או-קיי. קצת נרגעתי. הוא לא רע, הוא לא מרושע, אין לו כל כוונה כזאת. הוא רק מעט נבהל כנראה מלראות אותי מזיע ולחוץ, ובטח נבהל מהיריות, ברור. ירו לו על הפנימייה! יחסית להתנהגות אחרת, הוא מתנהג מצוין!
באמת לא זכרתי פנימייה לנערים יתומים שיש בארץ. אף פעם לא הכרתי. זאת כנראה באמת היחידה. הפנימייה היחידה לנערים יתומים. היחידה. הוא לא משקר לי. גם אין לו סיבה לשקר לי. ועכשיו שאלתי שאלה נוספת שרציתי לשאול, "איפה כל הנערים היתומים?"
הוא המהם לשמע השאלה שלי. "הם בגג. הם אוהבים מאוד להסתכל על השקיעה, על החושך היורד על העולם. הם מאוד עדינים, אבל יחד עם זאת עצובים."
הסתכלתי על הדלת הפתוחה מאחורי. לא האמנתי. היה חושך מוחלט. בטח כמה אמא ואבא דואגים לי. מה שמזכיר לי, אני חייב להתקשר אליהם. עוד מעט אשאל את המנהל הזה איפה אני נמצא והאם אני רחוק מהבית שלי, ואם כן, אשאל אותו אם אוכל להתגורר כאן מספר ימים. למרות שאני לא בטוח שזה יעזור.
הכנסתי את ידיי לכיסיי, להוציא את הנייד שלי. זה לא קורה לי, אוי ואבוי. הוא לא היה שם. עליתי למעלה, לחדר שבו התחבאתי בארון, הוא לא היה שם. גם לא בארון. ירדתי בחזרה ואבשלום הסתכל עליי באופן מוזר, לא מבין. חיפשתי וחיפשתי את הפלאפון, והוא לא היה בשום מקום. אני אבוד.