נון סטופ – פרק 20 – בין החיים למוות

מאוד פחדתי. ידעתי שהחיים שלי יגיעו לסיומם בעוד כחצי דקה. אין מצב שהוא לא יראה אותי, אלא אם כן הוא עיוור. לבי פעם בחוזקה.
הייתי בטוח שאני עומד למות עכשיו. ניסיתי להרגיש את השניות האחרונות בחיים שלי. אחרי מרדף שהרגיש נצח, לא האמנתי שעכשיו הוא מגיע לסיומו. היה לי קשה לנשום. כל שנייה עברה יותר מדי מהר – כשאני יודע שהיא האחרונה.
"אורן…" הוא לחש בשמי.
לא היה לי לאן לברוח. אין, זה אבוד. זה נגמר. החיים שלי הגיעו לסיומם.
הוא התקרב אליי כשהסכין בידו, נחוש בדעתו להרוג אותי.
וזה היה סכין, לא אקדח. היה לו אקדח בכיס, אבל בטח הוא רצה להפחיד אותי. הוא רוצה להרוג אותי עם סכין, לא עם ירייה. הו, כמה הוא מרושע. "אורן… צא החוצה!" אמר בלחש ערמומי ומאיים, מתעקש שאני אפחד; מתעקש שאני אמות מהפחד; מתעקש להרוג אותי. הסוכן התקרב והתקרב…
הוא בחן את הארון שבו הייתי ולא נשמתי. הוא הגיע אליי. הוא הביט מתחתית הארון ועיניו התגלגלו למעלה. הוא חייך, החוטף הדפוק. מה, הוא באמת נהנה להרוג נערים קטנים ומסכנים חפים מפשע? מה, הוא נהנה מזה, שהוא מחייך ככה? השניות עברו ועברו… הוא עמד לפתוח את הארון… הוא התקרב… "סוכן אחת אפס אחת!!!" שמעתי צרחה. מרוב הבהלה שלו הוא רץ ויצא מהחדר.
"כן, כן! אני כאן!" אמר במהירות להרגיע את הבוס שלו. ואז אני חושב ששמעתי את הסוכן האחר אומר, "נו, איפה היית? אני כבר שעה קורא לך. בוא. אנחנו מבזבזים את זמננו!" או משהו כזה…
כנראה שכן ניצלתי בסופו של דבר. הייתי בין החיים למוות, וניצלתי. כנראה שכן יש אלוהים בשמיים, שחשוב לו להשגיח עליי. אני יודע שאודה לו על זה כל חיי, אם ימשיך לשמור עליי והם לא יגמרו כל כך מהר.