נון סטופ – פרק 17 – ריצה אינסופית

הייתי בשדה ענקי. תהיתי אם יש לו סוף בכלל. לא ראיתי שום דבר באופק. אבל שמעתי מאחוריי את הריצה המתמשכת של הסוכנים. הם מגיעים אליי. המשכתי לרוץ. הייתי כל כך עייף, וידעתי בוודאות שעוד כשתי דקות אפסיק, לא משנה מה. גם אם הם ירו בי. לא יכולתי כבר להמשיך. חשבתי להיכנע. ידעתי שאני אכנע. "חכו… חכו רגע!" נאנקתי בעודי ממשיך לרוץ. המרחק ביני לביניהם היה יותר קטן משהתחלתי.
המחסן היה ממש באמצע השדה. אם היה לו בכלל אמצע. השדה היה ענקי, וכל הצהוב הזה הגיע לי עד המותניים. לא יכולתי להתחבא כאן, בשדה הזה. הם ימצאו אותי בקלות יתר. אוך. אין לי מה לעשות, אני אבוד. אבל עכשיו זה רציני. אני באמת אבוד. לא עזרה לי ממש הבריחה הזאת. הייתי צריך להיות יותר חכם וסובלני, ולא ישר לרוץ ולהסגיר את עצמי. ברצינות, מה חשבת לעצמך? שהם לא יתפסו אותך? שלא תמות בסוף?
רק המחשבה על המוות עוררה בי בחילה. אוי ואבוי. חשבתי שאני עומד להקיא. ממש כואב לי הראש והזעתי. כבר לא הייתי קר כמו קודם. הזעתי כל כך הרבה. רציתי להפסיק לרוץ, אבל לא יכולתי. ניסיתי, אבל לא נעצרתי. אני חושב שמרוב הפחד, מרוב המתח, לא הפסקתי לרוץ. ממש רציתי לחיות, וכאילו עמוק בתוך תת המודע שלי, ידעתי שאם אני אעצור אני אמות.
איך לא? הסוכנים האלה לא מפסיקים לרדוף אחריי ולירות בי, כך שאם אני אעצור – הם קיבלו את המטרה שלהם. הם יירו בי. הם לא צריכים אותי יותר. אני לא חשוב להם. אבל, אם אני לא חשוב להם אז למה כל כך חשוב להם שאני לא אחיה? אולי אם אני אדבר איתם, אסביר להם שאני לא אלשין עליהם ואעשה או לא אעשה כל מה שהם ירצו, אולי הם יתנו לי לחיות.
קטעו את מחשבותיי היריות המתמשכות. לא. אני לא אדבר איתם. הם יהרגו אותי. אני לא יכול לעצור. אסור לי לעצור. אסור, אסור, אסור. אבל יחד עם המחשבה הזאת, כאב לי. ידעתי שהייתי חייב, אבל לא הייתי יכול. הריצה לא נגמרה, הייתה אינסופית, והסוכנים המשיכו לרדוף אחריי. האטתי את קצב הריצה, ולא הצלחתי למהר אותה. התנשפתי. הפער ביני לבין הסוכנים התקצר. יריות. פחד. ידעתי שאני הולך למות.
נו כבר, שהכל יעבור, שהכל ייגמר. אני לא רוצה את כל זה, אני רוצה לחזור אחורה בזמן. איך הכל קרה כל כך מהר… ולא יכולתי לשלוט בזה. היה לי דחף לדבר עם הנערה ההיא, אבל בו זמנית לחש לי קול בראש שאסור לי. למה לא הקשבתי לראש? למה עשיתי את הצד הזה, וכל חיי השתנו? ועכשיו הם עומדים להיגמר…
רגע לפני שכמעט התעלפתי, ראיתי מן אכסניה כזאת. עכשיו רצתי ממש מהר, וחשבתי שאתחבא מאחורי האכסניה, ואז אכנס אליה. והם לא יידעו איפה אני. וגם אם הם יכנסו למקום הזה, הם לא ימצאו אותי כי אתחבא שם. אני מקווה שלא ימצאו אותי.
רצתי ורצתי… ואז הגיע הרגע הזה. התחבאתי מאחורי האכסניה ההיא, והסוכנים חיפשו אותי. הם התקרבו אליי. כנראה התכנית שלי לא הייתה מוצלחת במיוחד.