נון סטופ – פרק 16 – בריחה

הייתי קר מאוד. חשבתי על כל כך הרבה דברים שרצו לי בראש – איפה אני? אני חייב לברוח מכאן כמה שיותר מהר! שהחוטפים לא יבואו ויתפסו אותי שוב, ואז הם באמת יהרגו אותי. אני חייב עכשיו לצאת מהמקום הזה ולהגיע הביתה, לספר לאמא ואבא הכל. אמא ואבא. כמה לא מעניין אותי עכשיו מה שקורה ביניהם. אני חייב לחזור הביתה. אבל אני לא יודע איפה אני, וכמה רחוק הבית שלי. האם הוא נמצא באזור בכלל? אני לא יודע.
התחלתי לרוץ. רצתי כל כך מהר, בחיים שלי לא רצתי ככה. המחסן הזה היה גדול מאוד. עליתי וירדתי במדרגות, הסתתרתי בדרך מכמה סוכנים שכמעט תפסו אותי. אבל לא היה לי זמן עכשיו להתחבא. רציתי עכשיו, כמה שיותר מהר, להיות בבית, מאחורי הכל. ולא שמתי לב, כמו תמיד, מה אני עושה. המשכתי לרוץ והפלתי מיכלים ענקיים של… נפט, אני חושב. מה הם עושים כאן עם נפט? אני אברר את זה אחר כך. או אולי לא. אני חושב שלא. כבר לא אכפת לי מה הם ומי הם. אני רוצה רק לחיות, להיות בבית שלי, חיים רגילים לגמרי.
רצתי בעודם רודפים אחריי. "עצרו אותו עכשיו! מיד! אם יש לכם האפשרות להורגו, אל תהססו!" שמעתי קול צורח מאחורי. ליבי הלם בחוזקה. עליתי על המעקה וקפצתי מגובה של עשרה מטרים. לא חשבתי מה אני עושה. נפלתי אבל מיד קמתי והמשכתי לרוץ. רצתי, רצתי, רצתי… זה לא נגמר. המקום הזה היה ענק. הוא היה סוג של מפעל ומחסן כזה… ירדתי במדרגות, עליתי, ירדתי… לא מצאתי את עצמי שם. היריות המשיכו והמשיכו, לא נגמרו. רק שלא יפגעו בי, כי אחרי זה אני באמת אבוד.
הם היו הרבה יותר מהירים ממני, והם גם היו מלא אנשים, בעוד אני סתם נער. ידעתי שאין לי סיכוי נגדם. אני גם לא יודע קראטה או קונג-פו וכאלה. בקיצור, לגמרי אין לי סיכוי. רצתי ורצתי, ואז ראיתי את דלת. ידעתי שהיא היציאה. היא הייתה גדולה כזאת, מברזל והיה רשום למעלה "Exit". יש. אולי לא הכל אבוד, בסופו של דבר.
גם אם לא הכל אבוד, המשכתי לרוץ. לא יכולתי שלא, זה היה מסוכן מדי. אבל עכשיו זאת הבעיה הרצינית. הדלת. אני צריך לפתוח אותה, ואני לא יודע איך. ועד שאני אצליח לפתוח אותה, אם אני אצליח, בטח הסוכנים כבר יגיעו אליי. ואם לא, הם יירו בי ולא יפספסו.
לא יכולתי לעצור את הזמן, והמשכתי לרוץ. גם הם, עם האקדחים שלהם והיריות. הגעתי לדלת. לא חשבתי פעמיים ודחפתי אותה. למזלי הרב, היא נפתחה בקלות רבה מאוד. ניסיתי לסגור כשיצאתי אבל לא הצלחתי. טוב נו. לפחות הצלחתי לצאת. עכשיו רצתי ורצתי ורצתי. לא ממש שמתי לב איפה אני נמצא. אבל אחרי זה עצרתי וראיתי. ולא האמנתי.