נון סטופ – פרק 15 – קר כקרח

פחדתי. כל-כך פחדתי. רציתי שאלוהים יציל אותי באותו הרגע. חשתי סחרחורת עזה ואיומה. היה לי נורא כשהובלתי את רגליי אל האש. היה לי חם באותו הרגע, כל-כך חם. הייתי בטוח שמהאש. מה זה בטוח? אין אפשרות אחרת. רציתי שאני אחיה; חיים רגילים לגמרי, בלי כל המתח הזה. איך הגעתי בכלל לרגע הזה, שאני נכנס לתוך אש? כל חיי לא חשבתי שאגיע לרגע כזה. זה היה נראה לי כזה בלתי אפשרי, כל כך לא הגיוני.
והערפדה… זה עוד יותר לא הגיוני. נו באמת. ערפדים? אין דבר כזה! זה לא אמיתי, ואין כאן ספק של התלבטות בכלל! הוא סתם אמר, החוטף הזה… אוי, החוטף. זה כזה מפחיד. מה הוא רצה ממני בכלל? למה הוא חטף אותי? מה, הוא חשב שאלשין למשטרה? בעצם, איך אני אלשין למשטרה בכלל? אני לא יודע כלום, אבל כלום. בגלל שאמרתי לו שאני יודע שהם מהסי. או. או. אז הוא חושב שאני יודע מה הם? מי הם? מה המטרה שלהם? כי לא! אני לא יודע כלום! ועכשיו אני רוצה לחיות. זה הדבר היחיד שאני מבקש, שאצא בחיים ממה שקורה עכשיו. הרגליים הובילו אותי אל תוך האש. ממש רצתי אליה. אני לא יודע למה. היה לי מין צורך עז להיות בתוכה. ממש נמשכתי אליה, כמו מתכת למגנט.
כל כך ביקשתי לחיות… ואז הרגשתי רוח נעימה, חצי שנייה לפני שנכנסתי לאש. רוח כזו קרה. בן רגע היא נהייתה קפואה. יותר מדי קרה. ואז הבנתי. זאת לא הייתה רוח. הקור הגיע מן האש.
האש הייתה קרה. לא חמה. אבל איך היה לי כל כך חם מקודם? כנראה הזעתי מרוב הפחד, מהלחץ, מהמתח, מהידיעה שאני עומד למות. אבל לא מתתי, למזלי. זאת הייתה אש קרה. כנראה החוטף תכנן שאני אמות מרוב הפחד, אבל… אם הוא רצה שאני אמות, למה לא הייתה שם אש לוהטת מלכתחילה? אולי… אולי הוא רצה שאני רק אתעלף ויעשה איתי משהו? לא… זה לא הגיוני. כי אז הוא יכול היה פשוט לדקור אותי או משהו כזה, להזריק לי משהו, הרי הייתה כבול לכיסא. הוא יכל. אבל הוא לא עשה את זה. אני לא יודע למה.
יצאתי מהאש ברגע, המום. לא האמנתי. יש, אני חי. זאת המחשבה הראשונה שעלתה במוחי. כל כך התלהבתי. אבל אז הרגשתי שאני קר. קר מאוד. קר כקרח. עלתה במוחי המחשבה שאני עלול למות מהקור.