נון סטופ – פרק 13 – איום

התעוררתי כשישבתי על כיסא, ידיי ורגליי כבולות. מולי עמד האיש שאמר לזה שירה בי "אתה יודע מה אתה צריך לעשות". ניסיתי לדבר. התאמצתי. "מה… איפה אני?" שאלתי.
"מה זה משנה?" צעק האיש.
"תן לי ללכת מפה עכשיו! לא עשיתי כלום, בשביל מה אתם צריכים אותי? מה אתם רוצים ממני? מה המטרה שלכם?!" שאלתי.
כעסתי כשהוא שם לי חתיכת בד בפה. לא יכולתי לדבר. השתנקתי.
"עכשיו, רק אני מדבר. תקשיב לי ותקשיב לי טוב." הוא התחיל להתעצבן.
אבל בדיוק אז קטע אותו צלצול טלפון. הטלפון שלי. יש. איזה מזל. ניצלתי. תודה לאל. האיש הוציא את הנייד שלי וראה שכתוב "אמא". אמא. כל כך התגעגעתי לאמא ולאבא. לחיים שלי. כבר ממש לא אכפת לי, ממש לא, שאמא ואבא רבים. אני רק רוצה להגיע הביתה. עכשיו. להגיע לבית הספר, ללימודים, לחיים הרגילים שלי. איזה טעות זה היה לצאת מהכיתה. אבל בעצם, זו אינה אשמתי. זה אשמת אמא ואבא. בעצם, רק אמא. אם היא לא הייתה אם המאמן כושר ההוא… הכל היה בסדר, והייתי לומד. אבל עכשיו כשאני חושב על זה, אני יכול להאשים כל אדם ואדם בעולם, עד שלבסוף אתה מגיע לאדם וחוה ואז לאלוהים. ואז אתה מבין שאתה בעצמך אשם, כי אתה עשית את הטעות האחרונה.
החוטף שמולי אמר, ניסה בעדינות, לאט: "תקשיב. עכשיו, אתה עונה לטלפון שלך, אומר שיצאת לטייל בינתיים, אתה לא יודע מתי תחזור, שאתה צריך את הזמן שלך לבד. קדימה, תענה."
הוא הוציא מפי את פיסת הבד, ואז צעקתי לו: "בחיים אני לא אגיד את זה!" אין לי מושג מאיפה בדיוק היה לי את האומץ לומר לו את זה. איכשהו ידעתי שזה עניין של חיים ומוות.
"כן?! אתה לא תענה?!" אמר רגוע לגמרי, עכשיו באמת. אבל אז הוא הוציא מכיסו את האקדח השחור כעורב, ופחדתי מוות. הוא התקרב אליי והצמיד את האקדח לראשי.
"בסדר, בסדר, בסדר, בסדר, בסדר, בסדר…" התאמצתי להרגיעו, "אני עונה עכשיו, אומר בדיוק את מה שאתה אמרת לי להגיד, רק אל תהרוג אותי! בבקשה!" לקחתי ממנו את הפלאפון שלי, בזמן שהוא אמר לי: "ואל תחשוב בכלל להתחכם!"
לא האמנתי שהוא עדיין לא הזיז, אפילו לא חצי מילימטר, את האקדח המוצמד לראשי. רציתי כבר למות, שייגמר כל המתח הזה.
עניתי, ואמרתי בדיוק את מה שהוא אמר לי להגיד. אוף, אמא בכלל לא נשמעה מודאגת והיא האמינה לי לגמרי. אין שום דרך בעולם שתגלה איפה אני נמצא, או מה קורה לי…
כשסיימתי, באתי להחזיר את הפלאפון לכיס, אבל בדיוק אז החוטף נתן לי סטירה. "תביא לי את הנייד!" צעק.
נתתי לו.
"תנו לי ללכת מפה…" ראשי היה מסוחרר. "מה אתה רוצה ממני?" ניסיתי לצעוק. "מי אתם?" ואז נזכרתי. "אה. נכון. ה- c.o.o."
"אז אתה יודע. אם אתה יודע, אתה נגדנו." אמר, "אתה בעד זאתי שהייתה איתך, המוצצת דם העלובה ההיא."
"אני לא בעד אף אחד, אני לא יודע בכלל מה אתם רוצים ממני!" צרחתי. ואז נזכרתי שהחוטף אמר "מוצצת דם", והבנתי למה היא נטשה אותי. היא הצילה את חיי.