נון סטופ – פרק 12 – ירייה
לא קלטתי מה אני עושה, עד שהסתכלתי בעיניו של האיש. יצאתי מהמחבוא – כבר לא היה בכך כל טעם. היו לו עיניים ירוקות כהות, מפחידות, מלחיצות, רשעיות. יצאתי ממחבואי מאחורי העץ.
"א… אל ת… תהרוג אותי. אל תהרוג אותי." גמגמתי. אמרתי את זה כי חשבתי שאולי תהיה תקווה, כי הוא יכול היה כבר לירות בי. אבל הוא לא ירה. אולי הוא חשב שאני הנערה ההיא, ועכשיו כשיצאתי מהמחבוא, הוא יודע שזאת לא הייתה היא. אלא אני… אז, אולי הוא יבין? שלא עשיתי כלום? שאני לא קשור לכל זה?
"בב… בבב… בבקשה." נאנקתי.
הוא הוריד לחצי שנייה את האקדח, אבל אז כיוון אותו אליי שוב. הייתה דקה של שתיקה. עיניי מלאו דמעות. הוא התקרב אליי. מאחוריו ראיתי עוד בערך שישה כמוהו. עיניים שחורות או ירוקות… לא יודע. עיניים בוהקות, כהות.
האיש שכיוון אליי את האקדח התקרב אליי. ליבי פעם בחוזקה. הוא כיוון את האקדח לראשי. נחנקתי. למה שיחוס על חיי? למה שיהיה לו אכפת בכלל ממישהו? מה חשבתי לעצמי?
חשבתי איך הגעתי למצב הזה. נזכרתי שהגעתי ליער הזה, וראיתי את הנערה ההיא… אבל מה חשבתי לעצמי כשבאתי אליה? שתתאהב בי? שאני בה? מה? אני לא מכיר אותה בכלל, אסור היה לי לדבר איתה. הרגשתי שהיא תשנה לי את החיים, למרות שלא ידעתי שהם ייגמרו כל כך מהר…
לא היה לי סיכוי להיחלץ ממה שקורה זה עתה. לא יכולתי לברוח, לרוץ; האיש תפס אותי בידיי. כאב לי מאוד. "אההה!" נאנקתי. כלום לא עזר.
ואז שמעתי את איש אחר, אני חושב שזה הבוס או משהו כזה, אומר לזה שתפס אותי "אתה יודע מה אתה צריך לעשות."
האיש הנהן. אוי, לא. אני הולך למות. אוי ואבוי. להם זה בסך הכל ללחוץ על משהו קטן, אבל בשבילי… זה חיים שלמים. זה מוות. בשבילם זה ירייה אחת, אבל בשבילי זו שנייה אחרונה. שנייה אחרונה לחיות. והנערה ההיא… הנערה שעזבה אותי, נטשה אותי למוות.
ידעתי שאני חייב להשתחרר ממנו, ועכשיו.
אבל זה כבר היה מאוחר מדי. שמעתי ירייה, והרגשתי את ראשי מוטח בחוזקה בקרקע. ידיי היו כבולות. או שהתעלפתי… או שגרוע מכך…
תגובות (0)