נון סטופ – פרק 11 – דם

מה שהיה בטוח, בכלל לא הייתי טרוד באמא ואבא. הייתי טרוד בלהישאר חי. צווחתי לנערה ההיא. "חכי רגע!!! חכי שנייה!!!" היא הסתובבה אליי.
המשכתי לרוץ בעקבותיה. היא פנתה בחדות ימינה ואז שמאלה. התחבאנו מאחורי עצים עבים מאוד. אני על אחד, היא משמאלי על עץ אחר. היא סימנה לי להיות בשקט.
דממה.
ברגע אחד, ריצה ויריות אינסופיות.
דממה.
לא האמנתי שהבטתי במה שקורה והפסקתי להסתתר. הם היו שם. עם האקדחים. נפלתי על האדמה, על העלים הרועשים. אחרי זה הבנתי שהנערה דחפה אותי, ניסתה להסתיר אותי מאחורי העץ. מיהרתי להתחבא, אבל זה היה מאוחר מדי. הם שמעו את הרעש והתקרבו אלינו.
יריות.
כעבור זמן שנראה כנצח, הכול הפסיק. אני חושב שהם הלכו, איבדו אותנו. לא מצאו אותנו. הנערה הביטה ביער. לא ראתה דבר. הבטתי גם אני. לא ראיתי כלום.
"נראה לי שנפטרנו מהם," אמרה.
נאנקתי. "אה…" הצבעתי על היד המכוסה דם.
באחת הפסיקה הנידה את ראשה לצד השני. ניסתה לא להסתכל על זה.
"מה… מה קרה?" שאלתי.
"כלום… כלום…" אמרה, אבל הלכה קצת, כאילו ניסתה להתרחק ממני. מוזרה.
הבנתי שאני צריך לטפל בזה לבד. מהחולצה הקרועה לקחתי חלק מהבד ועטפתי סביב היד. אוי, לא. זה ממשיך. אני לא יודע איך אפטר מזה.
אבל היא… היא התנהגה מוזר. מעניין למה. "את מוכנה בבקשה לעזור לי? אני עומד למות, לא אכפת לך?" אמרתי. היא סימנה לי להיות בשקט. אני חושב שהיא המשיכה להסתתר. ואז הבנתי ששאלתי שאלה טיפשית מאוד. למה שיהיה אכפת לה שאני אמות? לפני רגע היא כמעט הרגה אותי בעצמה.
"נו, מה קרה?" שאלתי בצעקה.
אבל לא ראיתי אותה. היא נעלמה. אין לי מושג איך. התבוננתי מכל הצדדים. כלום. היא ברחה. אני בכלל לא חשוב לה. אבל… איך היא הספיקה, בשנייה אחת להיעלם? אבל אז נזכרתי בדבר הרבה יותר חשוב.
הדם טפטף על האדמה, על העלים. המחסלים האלה, מי שהם לא יהיו, ימצאו אותי בתוך שניות. המשכתי להתחבא מאחורי העץ, ופתאום, בלי שום התראה מוקדמת, אחרי דממת עולם, שמעתי ירייה. ואז הבנתי שזה היה על העץ שבו אני מתחבא.