מתנקש-פרק 2
התעוררתי בכאב. אבל יותר חזק מהפעם הקודמת.
המחשבות שלי היו מעורפלות והיה שקט מידי.
ידעתי שפקחתי עיניים אבל לא ראיתי איפה אני. .הכל היה חשוך.
אור נדלק מעליי וסינוור אותי. נאלצתי לסגור עיניים חזק ולפקוח אותן לאט.
כשפקחתי אותן אבי עמד מעליי והאיש שנשא אותי בגשם כשלידו נעמדה גם הילדה.
פניה היו חיוורות ועל לחיה היה חתך ארוך ומכוער שנתן לה מראה מעט מפחיד.
"אתה מרגיש יותר טוב?" קול זר שאל מאחורי כל האנשים שבהו בי.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי ושלחתי מבט מתועב אל אבי.
"זה הבית החדש שלך, וכפי שהבנתי אתה כן מרגיש יותר טוב!" הוא אמר וחייך אליי חיוך מזוייף.
"אה רק צפית בי בכל השנים האלה! לא ניסית אפילו לעזור לי לאמא או למרי!" אמרתי ודמעות זלגו מזווית עייני.
ראיתי היטשטשה מהדמעות ומחיתי אותם בכף ידי.
"אני מצטער דניאל! הייתי פחדן…." הוא ניסה לומר אך הפנתי את מבטי ממנו וסירבתי לדבר איתו.
חרקתי את שיני בכעס.
"אתה לא אבא אמיתי!" אמרתי בכוונה גם לפגוע בו.
שמעתי שיעול קטן והסתובבתי אל משמע הקול.
איש, יחסית במוגר, הזיז מעט את אבי ונדחף בין כל קהל האנשים הקטן שהתאסף סביבי.
לא שמתי לב שאני שכוב במיטה לבנה על שהוא התיישב לצד ראשי.
ידו סימנה סימן קטן וכולם יצאו.
הוא בדק אותי מעט והושיב אותי בזהירות.
"איך אתה מרגיש?" הוא שאל לפתע.
"אמ… הרבה יותר טוב!" אמרתי לו בחיוך מאולץ.
זווית פיו התעקלה כלפי מעלה והוא הסב לי את גבו.
הוא כיחכך בגרונו ואמר בקול מעט שקט: "אתה תשאר כאן כמה ימים ונעקוב אחרי ההבראה שלך" ויצא מהחדר.
כשהדל נפתחה ראיתי במבט חטוף את הילדה עומדת ליד הדלת במבט מודאג.
"מנסה לשחק אותה קשוחה אבל לא מודה כשאת באמת דואגת לי" חשבתי בחיוך.
התקף שיעול קטע את מחשבותיי.
הרגשתי את גרוני מתפוצץ ודמעה נפלה מעייני.
הדלת נפתחה והרופא נכנס בריצה לחדר.
הוא דפק כמה פעמים על גבי עד שהפסקתי להשתעל.
"אתה בסדר?" הוא שאל במבט מודאג.
"יכול להיות…שכן" הרגשתי את עפעפיי כבדים והם החלו להיעצם.
שקעתי בשינה, עם חלום שהחזיר אותי לימים העצובים בחיי.
אימי מתה, שמעתי שוב את יריית הכדור וזעקתה של אימי כשהכדור פגע בה.
מרי, ראיתי זיכרון שלה קשורה לידי ומחבק את רגלי ברגלה.
עיניה העצובות מסתכלות בעייני פעם אחרונה ואז נעצמות לתמיד.
התעוררתי שטוף זיעה.
ניזכרתי בחלום ויפחת בכי חנוקה נפלטה מגרוני.
הילדה נכנסה לחדרי והתיישבה במיטה לידי.
"אמ… תקשיב.. מצטערת על מה שעברת…." היא אמרה בניסיון לנחם אותי בקול רך.
"תודה" השבתי לה ומחיתי דמעות "אני מצטער שהיית צריכה לעבר את זה בגללי אממ.." הסתכלתי עליה במבט שואל.
"איזבל, קוראים לי איזבל" היא ענתה לי.
"דניאל" עניתי בחיוך.
"אז אנחנו נתחיל הכל מהתחלה באחד הימים הקרובים" היא חייכה אליי חיוך קטן וחזרה והחמיצה פנים.
צחקקתי וגרמתי לה לחייך שוב.
היא קמה ויצאה מהחדר בלי להודיע לי כלום.
נשכבתי במיטה ועצמתי עיניים.
'אולי אצליח הפעם לחשוב על משהו טוב…' הרהרתי לעצמי בזמן שהחלתי להירדם שוב.
תגובות (0)