משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב A. פרק ג’: משחק יחיד/רנדי

לפרק הקודם:

משחק ריגול קטן (מחודש) – פרק ב’: משימת ה-CBR/סופי

—

–ההווה–

זהו.
זה הסוף.
עוד רגע נהייה צלויים היטב, בעזרת הלייזר של אדון קבוצת הטרור CBR וכל זה- בגלל שמכונת ניווט הפצצה התקלקלה במהלך המאבק.
זאת בהחלט לא אחת הדרכים שחשבתי שאסיים בה את חיי, אבל כמו שאומרים: 'החיים (או, במקרה כאן- המוות) מלאים בהפתעות'.
האזעקה הושמעה בקול:
"5"
"4"
"3"
"2"
"1"
'פףףףףףףףף'
החדר התמלא בעשן סמיך.
לא הרגשתי כלום ולא שמעתי כלום.
למען האמת- לא ידעתי אם זה דבר טוב או רע.
אולי נשמתי כבר מתעופפת לה, לאן שזה לא יהיה.
מתוך העשן צעד לעברנו על מקל הליכה אדם בחליפה שחורה.
זאת לא הפעם הראשונה שראיתי אותו, אבל זאת ההזדמנות הראשונה בו פגשתי אותו פנים-אל-פנים.
את מיסטר G היה קשה לתאר.
הוא נראה מצד אחד אדם זקן מאוד וקשה הליכה, אך מצד שני אדם רענן מאוד בנפשו ובנשמתו.
ידעתי עליו ששירת את מדינות העולם בתכניות אסטרטגיות שנתן להם.
העולם המערבי, המזרח התיכון, אירופה, אפריקה, וגם חלק ממדינות עולם שלישי- כולם היו חייבים לו הכרת תודה.
הוא היה אחד האנשים הכי מבריקים בתבל- ושילמו לו הון על כל סיוע.
אחת התכניות החדשות שלו, שהחלה לפני כ-4 שנים, הייתה "מלגת G", מלגה הניתנת לאנשים בגילאים בין ה20 ל30 שיש להם הרבה ידע, כישרונות טובים או בעלי פוטנציאל, להיות תלמידים באוניברסיטה שהוא פתח בניו-מקסיקו הנקראת "סייבר".
האוניברסיטה מכשירה את הסטודנטים להיות סוכנים סמויים.
כמובן שכל המידע הזה היה שמור מהציבור הרחב.
הסטודנטים מחלקים את עצמם לקבוצות של זוג או שלושה ואז הקבוצות מתחרות אחת בשנייה.
הטובים ביותר מקבלים המלצות למדינות העולם השונות מטעמו של מיסטר G ונעשים לסוכנים סמויים.
את שמו האמיתי או את עברו של מיסטר G לא ידעתי ולא נראה לי שיש אדם שידע, אבל כרגע זה לא היה משנה לי.
ברגע זה פרצופו של מיסטר G לא הביע שמחה.
מאחוריו הגיחו עוד שני אנשים ואישה בחליפות שחורות וחקרו את חמשתנו במבטים נוקבים.
"מה קורה?" שאלה אנסטסיה, והביטה אל תקרת הבניין, "איפה הפצצה?"
"אין שום פצצה, אנסטסיה היקרה," ענה מיסטר G. "אבל אני ממש מתפוצץ מזעם מהביצוע הרשלני שלכם! יכולתם להיהרג ולמחוק חצי מדינה לפחות! שלא לדבר על איבוד לוויין יקר שהיה נהרס! מה קרה לכם, לעזאזל?".
"הכול היה בשליטה" אמר דייבי.
איזה אומץ…
"בשליטה?! חא!" הגיב ג'ו. "אם אנסטסיה ואני לא היינו מגיעים- זה היה הסוף שלכם!".
"מעניין אותי, ג'ו," הביט בו דייבי בכעס. "איך בכלל ידעתם שאנחנו כאן?".
ג'ו חייך "בקלות," ואז הביט בי. "אנסטסיה פרצה לפני שבוע למחשב של רנדי".
הייתי המום!
איך לא עליתי על זה?
דייבי הביט בי בכעס, סופי אחזה בידו והוא נרגע.
"אבל מיסטר G," אמר דייבי, "ג'ו צותת כש…"
"ידעתי שהוא יעשה את זה," אמר מיסטר G, מה שגרם להפתעת כולנו. "ובכל-זאת, בעולם הריגול ישנם סוכנים הבוגדים בעמיתיהם והיה עליכם להתנהג במשנה זהירות!".
"אבל אני ואנסטסיה היינו יכולים להצליח," אמר ג'ו. "אם הם לא היו מפריעים לנו ואם לא היה צריך גם להציל אותם".
זה גרם לי ממש כמעט להסתער על ג'ו ועוד אני נחשב לרגוע שבחבורה.
סופי חשה בזה ולחשה "יש למיסטר G מספיק סיבות לכעוס עלינו, רנדי, בבקשה אל תיתן לו עוד אחת…".
חיסנתי את עצמי.
היא צדקה, זה לא הזמן להתעצבן…
מיסטר G הרים את ידו באוויר והשתיק את ג'ו שכנראה רצה להמשיך להביא טענות נוספות.
הוא שאף אוויר ואמר "אם צוות אחד לא מצליח, מן הראוי שהצוות השני יחוש לעזרתו. אין כאן תחרות!" ואז הוסיף "יש מקרים של ויכוחים בין קבוצות, אבל כל הוויכוחים אמורים להסתיים לפני המשימה, לא במהלכה! אני ממש מתבייש בכם!".
לא היה לנו מושג מה להגיד אז חיכינו עד שמיסטר G ימשיך "אתם שני צוותי הסוכנים הכי טובים שלי השנה. כל המשימות ה-CBR והאימונים הם היו בדויות ונועדו לבדיקה ותרגול למועמדים. כל אלה בהם נאבקתם הם סוכנים לשעבר, בוגרי האוניברסיטה או סוכנים אמיתיים שנועדו לבחון מיהו הצוות הנבחר ביותר".
"מה?!" פלטתי בטעות צעקה. "כל הדברים שעשינו, המכות שחטפנו, הכול היה מזויף?".
ג'ו הביט עליי בלעג "כן, רנדי, ועכשיו מובן מיהו הצוות הנבחר".
לפעמים אני מבין למה דייבי מעוצבן על ג'ו כל-כך.
"כן?" אמר מיסטר G בזלזול. "מי לדעתך?".
"אנסטסיה ואני, כמובן," אמר ג'ו בחיוך מנצח. "לנו היו הכי הרבה הצלחות".
מיסטר G נאנח ופנה אל מלוויו "בחורים, לוו בבקשה את חמשת אלה מכאן והזמינו להם מוניות לאן שירצו, עליהן אשלם," ואז הביט בג'ו והוסיף "בחפץ לב".
"חמשתנו?!" התפלאתי.
"כן, רנדי" אמר מיסטר G בכעס. "לאחר שיחה קצרה זאת החלטתי שאיני מעוניין לצרף אף אחד מכם לאוניברסיטת הסייברים". הוא עצר לרגע ואז המשיך "ואתם מחוייבים לא לספר לאף אחד את כל מה שעשינו. זה חשוב לביטחון הגלובלי. ברור?".
"כן, אדוני" אמר ג'ו בנימה מאוכזבת.
"רגע, אבל מה איתנו?" שאלתי.
""הייתם מועמדים טובים- אבל זה לא מספיק, כנראה. זה לא משחק ריגול קטן!" ענה מיסטר G. "אני מאחל לכם, מכל ליבי- בהצלחה בהמשך חייכם לכל מקום אליו תפנו".
לא ידעתי מה לומר.
הכול ירד לטמיון כל-כך מהר ובמכה אחת.
יצאנו מהבניין כשאנחנו חיכינו למוניות ולא הוצאנו מילה.
מראות השחר העולה של בוקר זה נראו שונות מאשר אתמול.
תוך תשע עשרה דקות, אספה את אנסטסיה מכונית מפוארת שחורה מסוג שלא הכרתי.
ללא מילים היא נכנסה למושב הנוסע ונסעה.
כשנעלמה המכונית מטווח העין נאנח ג'ו ושאל "אז, מה הלאה?".
"נעשה את מה שמיסטר G אמר," אמרתי בדכדוך, "נמשיך בחיינו".
"נראה לי שאתה צודק," אמר ג'ו ולחץ את ידו של דייבי, נראה לי לחיצה חזקה מדיי "היה נעים להכיר, דייבי".
"נשמור על קשר" ענה דייבי.
"בהחלט" אמר ג'ו, "להתראות גם לכם רנדי וסופי".
נפנפתי בידי לשלום והבטתי בפנים המתוחים של דייבי.
לידו סופי גם נפנפה לשלום ובחטף הבחנתי בחיוך וסומק בפניה.
מוזר.
ג'ו לא חיכה למונית אלא הלך ברגל לכיוון מזרח.
דקה לאחר מכן הגיעה המונית שלי.
"אז… להתראות חבר'ה!" אמרתי בעצב.
"להתראות אחי! אמר דייבי וחיבק אותי.
הוא לא אדם של חיבוקים אז כנראה השארתי בו לא מעט רושם.
סופי ניגבה את פניה מדמעות עם השרוול השמאלי של חולצתה. "אני שונאת פרידות".
"גם אני" אמרתי מהר ונכנסתי למונית "שלום!" אמרתי לנהג. "קח אותי לוושינגטון, בבקשה, כשנגיע אתן לך כתובת מדויקת".
הנהג הנהן והתחלנו לנסוע.
הבטתי לאחור אל דייבי וסופי המתרחקים מעיניי.
'נמשיך בחיינו'.
קל להגיד – קשה לעשות…
—

–שבועיים לאחר מכן–

דיוושתי על הכביש מהר באופניים החשמליות החדשות שקניתי לעצמי.
עוד משלוח אחד אחרון וגמרתי להיום!
ריח הפיצה עם גבינת המוצרלה גירה אותי.
מה שמחכה לי בבית לארוחת הערב זה רק מרק עוף מצ'וקמק לחימום במיקרוגל.
הגעתי למקום המיועד- בניין רב קומתי שנועד לגיל השלישי.
המשלוח- מגש פיצה משפחתית גודל מדיום, שהיה מיועד לדירת קשישים בקומה השנייה, עבור הנכדים שבאו לבקר.
נעלתי את אופניי קרוב בעזרת שרשרת וצעדתי לבניין.
השומר של הבניין, אדם שמן וגוץ במדים רשמיים של שוטר, עצר אותי בפתח. "שם?"
"רנדי בראון, משלוח פיצה של רשת POTT".
"לצערי אתה לא מורשה להיכנס" אמר השומר.
"מה?!" נדהמתי.
"בשעה כזאת דיירי הבניין כבר ישנים. כל רעש יעיר אותם" הסביר השומר באטיות כאילו אני ילד קטן.
"מה אני אמור לעשות?" שאלתי אותו.
"אני רק ממלא את התפקיד שלי- לא להכניס אנשים אחרי 20:00" אמר השומר.
"אבל עכשיו רק 20:10!" טענתי.
"מצטער, בעיה שלך" אמר השומר והתיישב על כיסא מרווח, מתעלם ממני.
איך אוכל להגיע למעלה בזמן שהוקצב?
הבטתי בארנק שלי שבכיס מכנסיי- עם השטרות בו הייתי יכול לקנות רק סט כלי פלסטיק יד-2.
הבטתי בידי הימנית, אבא יסלח לי אם אמכור את שעון היד מסוג הMichael Kors כדי שהבוס לא יפטר אותי.
הורדתי אותו במהירות והושטתי אותו לשומר.
השומר בחן אותו בעיניו ואז חפן את השעון והרכיב אותו על זרועו הימנית "יש לך חמש דקות, ילד".
על שעון כזה רק 5 דקות?!
שערורייה!
לצערי לא היה לי זמן להתווכח.
עקפתי את השומר בזינוק ורצתי במעלה המדרגות כדי לא לחכות למעלית, כל זאת תוך כדי התנשפות מהירה.
שבועיים לא התאמנתי.
כשהגעתי לקומה השנייה חיפשתי את הדירה הנכונה.
זה היה החלק הקל, קולות האורחים נשמעו ממרחק רב.
העיקר לשמור על השקט…
דפקתי בדירה ואישה מבוגרת פתחה את הדלת "סוף-סוף! איחרת ב-3 דקות מהזמן שהובטח!".
"אל תדאגי, גברתי, הפיצה עדיין חמה" עניתי בחיוך הכי מתוק שלי.
קיוויתי מאוד שאני צודק.
היא נטלה את המגש ואמרה בכעס "אני לא משלמת טיפים!".
הדלת נסגרה בחוזקה מול פניי ושוב שמעתי קולות מבפנים.
נהדר, גם הפסדתי שעון וגם טיפ.
הבוס יהרוג אותי מחר אם יגערו בו על האיחור שלי.
רצתי ודילגתי על כמה מדרגות כדי להגיע לכניסת הבניין בשקט.
השומר בחן עדיין את השעון.
"אתה מרוצה?" נזפתי בו. "עכשיו יכולים לפטר אותי בגללך!"
זאת לא הפעם הראשונה שאני מאחר במשלוחים.
"כדאי לך ללכת לפני שאני עוצר אותך על ניסיון פריצה וניסיון שוחד" אמר השומר בחיוך.
רטנתי והלכתי.
הגעתי לאופניי פתחתי את המנעול ונסעתי לכיוון הבית.
הבטתי בכף ידי בטבעיות- אבל אז נזכרתי שאין לי שעון.
נוף וושינגטון ורג'יניה בלילה, אחד מהדברים היחידים שגורמים לי לשכוח את הבעיות שלי.
התרשמתי שוב מאובליסק אנדרטת וושינגטון הנמצא במרכז העיר, שאת יופיו זכרתי מסיור אישי שערך לי אבא שלי לפני כמה שנים.
שון בראון עבד בתור מנחה תיירות בכיר בפנים האובליסק, עד רעידת האדמה של 2011 שאז נסגר האובליסק לתיירות והוא פוטר עקב צמצומים.
לפי מה שאני יודע הוא עדיין מחפש עבודה, אבל ללא הצלחה.
שתבינו, אני בן יחיד להורים גרושים, שהיחסים ביניהם היו עשויים חלילה להתדרדר למצב מסוכן לולא היו עושים את הצעד המכריע.
החלטת בית המשפט הייתה שאשאר אצל אימי ואבי יעזוב בשקט, אז אבא משלם מזונות מהחסכונות הפרטיים שלו.
אני כבר כמעט לא רואה את אבא, רק פעם בשבועיים, לא כי אסור לי אלא בגלל המרחק לביתו ומקוצר זמן.
בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא סיפר שהוא יוצא עם מישהי אחרת שלדעתו היא נפלאה.
אני שמח בשבילו.
לא התרכזתי בנסיעה ופניתי בפנייה הלא נכונה.
שומר מעצבן!
נסעתי לכיוון מקום בו ידעתי שיש פרסה, מקום הנכנס לקבוצת בניינים ישנים ויוצא החוצה לכביש בסופו.
רק מכונית אחת נסעה מאחורי ואף מכונית לא הייתה בצד הנגדי.
הפעם התמקדתי בנסיעה.
פתאום המכונית שמאחוריי האיצה קדימה.
היא עמדה להתנגש בי!
צפצפתי בפעמון והארתי במנורת האופניים- הנמצאים במכונית לא ראו או לא התייחסו.
פניתי לצד ונצמדתי לקיר בניין.
המכונית עברה אותי ונעצרה.
מתוך המכונית יצאו שני גברים גדולים ושריריים שפניהם מכוסים במסכת-גרב.
ממתי מרשים לגורילות להשתחרר מגן החיות?
השניים צעדו לעברי ואחד מהם הוציא סכין חד.
"איפה זה, ילד?" שאל בעל הסכין.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר…" אמרתי.
"איפה הדיסק-און-קי בו שמרת את הקבצים של מיסטר G?" שאל השני.
איך לעזאזל הוא יודע על זה?
"מיסטר G?" שאלתי בפרצוף תמים. "הפילנטרופ המפורסם? יש לי בבית רק חתימה של המזכירה שלו. רוצים אותה?".
השניים התרגזו ובעל הסכין השיב "טוב, אם אתה מסרב לשתף פעולה– נחפש אותו על גופתך המתה".
איזה אנשים טובים יש בעולם…
—

–לפני שש שנים–

'בפפפ'
האף שלי כאב מהחבטה בארונית העשויה מתכת.
היא בין כה וכה הייתה שבורה אז אולי מותר לה לחטוף כמה חבטות- אבל במה אשם הפרצוף שלי?
"אני צריך שתסביר לי, בראון," אמר הבחור הגדול. מתבגר ניו-יורקי במלוא מובן המילה- בעל גוף בריא, שרירים שנראו לי בגודל עגבניות, פרצוף ערפדי… בקיצור- חלום הבלהות שלי. "איך עשית את זה?".
ריימי מנדל בהחלט ענה על הקטגוריות הללו. הדבר שהכי הפחיד אותי הוא שהוא היה כמעין "המלך" של השכבה.
ארבעה תלמידים היו מאחוריו, עומדים כמו חיילים מאחורי מפקד.
הסתובבתי לכיוונו ושאלתי בתמימות "עשיתי מה?".
הוא הצביע על רגלי הימנית "איך הוצאת את האזיק האלקטרוני שלך מהרגל?".
שתבינו, זאת לא הייתה כוונתי להרוס חצי מסדרון שלם בבית הספר LSI, אלא רק את חדר ההלבשה של קבוצת הפוטבול שבו היו באותו זמן ריימי וקבוצתו.
מעשה זה בא בתור תגובה להשפלה של כמה ימים לפני כן, כשריימי וחבריו נעלו אותי בתוך מחסן בית הספר המלא אבק.
אין לי מושג למה הם עשו לי את זה…
אז "השאלתי" קצת חומר נפץ מאתר בנייה שלייד בית הספר, הצמדתי למקומות הנכונים, לחצתי על הכפתור- ובום! החדר נהרס עם חצי המסדרון יחד איתו.
מה שלא שמתי לב אליו היו מצלמות האבטחה שצילמו אותי באותו זמן.
אני לפעמים לא שם לב לפרטים קטנים כשאני חושב.
אותו דבר קרה לי בזמן שניתקתי את האזיק האלקטרוני ש"ניתן לי במתנה" אחרי המעשה.
מרוב ריכוז במשימה המורכבת, לא שמתי לב שחבר של ריימי הבחין בי.
"אתה יודע, קצת מזל ושכל" עניתי.
חשבתי להוסיף 'שאת השני אין לך' אבל לא רציתי לעצבן אותו יותר ממה שהוא עכשיו.
הבטתי ברגלו, היא הייתה אזוקה באזיק אלקטרוני.
אני לא יודע על מה הוא נענש, אבל זה גם לא ממש עניין אותי.
"בוא נעשה עסק, ריימי" אמרתי.
"כן?" הוא שאל. מצמיד את גבי אל הקיר.
"אתה עוזב אותי ואני לא אדווח על מה שעשית לי" אמרתי בחיוך.
"אתה גמור, בראון!" הוא אגרף את ידו הימנית ונתן לי אגרוף בבטן.
נפלתי על הרצפה בתנוחת ישיבה, הצטמקתי, אחזתי בבטני והשתעלתי.
"גמור אותו! גמור אותו!" שמעתי קריאות.
זה לא הגיוני!
אם הוא טוען שאני גמור- מה אפשר עוד לגמור?!
אבל אולי זה לא הזמן לדבר על זה איתם…
ראיתי את האגרוף של ריימי המשתלח אל ראשי וניסיתי להדוף אותו בכפות ידיי. לא שחשבתי שזה יצליח.
הזרוע של ריימי נמשכה לאחור באמצע התקיפה והוא נפל על גבו.
מעליו ניצב תלמיד בגילי בעל לחיים מנומשות ושיער קצר אותו לא הכרתי.
לא שמראהו שינה לי- הוא הציל אותי ממינימום ביקור בבית חולים.
התלמיד התקדם והתייצב מולי.
"זה נפסק עכשיו!" אמר המושיע שלי.
ריימי קם במהירות על רגליו "אל תתערב, פרנס!".
"לצערך, אני כבר התערבתי" חייך פרנס.
"אתם רק שניים ואנחנו הרבה, דייבי," אמר ריימי. "אתם תצאו מכאן רק באמבולנס".
"אולי כדאי לחשוב על זה?" הצעתי בלחש.
ריימי הסתער על דייבי במהירות.
דייבי הוריד את ילקוטו במהירות וחבט בעזרת הילקוט שלו בגופו של ריימי.
ריימי כשל לאחור, נפל וראשו נחבט בקצה הלוקר מאחוריו.
לא נראה לי שהוא היה מסוגל לתקוף שוב עוד מישהו באותו יום…
"מי הבא בתור?" שאל דייבי.
התומכים של ריימי התפזרו לאט-לאט.
ההצגה נגמרה.
"תודה שהתערבת" אמרתי. "אבל אתה יודע שהם יחזרו בפעם הבאה עם תגבורת- ואז ממש נהיה בצרות".
"אם תראה להם שאתה מפחד, אחי- אתה כבר מפסיד," אמר פרנס בחיוך, ותמך בהליכתי עד שהתאוששתי לגמרי "אה, ושמי דייבי".
—

–ההווה—

חייכתי למראה בעל הסכין שהסתער.
תנועותיו ומראהו הזכירו לי את טרזן של דיסני, רק שמן יותר ועם גרב באש.
התכופפתי, משכתי בזרוע האוחזת בסכין ליצירת תנופה ונגחתי בחזהו.
הוא שמט את הסכין, התקפל והשתעל.
העפתי את הסכין בבעיטה הצידה.
"אני לא רוצה לפגוע בכם," אמרתי. "בבקשה תעזבו אותי בשקט".
הבחור השני התקדם לעברי.
יחסית לבחור הקודם הוא היה יותר גבוה וחסון.
"אנחנו נעזוב אותך כשתביא לנו את הדיסק-און-קי," אמר האיש. "אבל אל תדאג, נשאיר לך מזכרת כאן".
"תודה על הרצון הטוב" קדתי.
חגנו אחד סביב השני עד שזה שהפלתי הסתובב וקם מעוצבן יותר ושניהם התקדמו יחדיו.
לא זזתי.
המוח שלי הריץ תכנונים והשערות איך לצאת מהמצב הזה.
מאבקים זה יותר החלק של דייבי או של סופי.
איפה הם כשצריך אותם?!
הראשון שלח את ידו לאחוז בי אך התחמקת לצד.
איך הוא גידל יד ענקית כזאת?
"בוא הנה ילד קטן!" קרא.
20 זה לא קטן, אבל הרגשתי לפעמים צעיר לגילי…
רצתי לכיוון אופניי כשהאיש דולק מאחוריי, השני נשאר במקומו ושילב את ידיו כאילו הוא צופה בסרט.
מה עם פופקורן?
קפצתי מעל אופניי, הרמתי אותם באוויר בכוח וחבטתי בעזרתם בתנועה סיבובית בראש הרודף.
הוא התמוטט לאחור.
עכשיו יש קרב שווה, איכשהו…
"אני אשבור לך את העצמות לאט-לאט, הפעם האופניים לא יעזרו לך" אמר השני ותחב את ידיו לכיסי מכנסיו. ה
וא לא מצא את מה שחיפש.
אולי יש לי יותר מזל משכל.
חיפשתי בכיסי האיש בו חבטתי- מפתח המכונית היה שם.
שלפתי את המפתח ורצתי אל המכונית, עקפתי את האיש השני בדילוג ופתחתי אותה.
מכונית הילוכים, נהדר…
אני נאנח.
לא יכלו למצוא משהו יותר מסובך?!
הוא תפס בברכיי ומשך אותי לאחור, אחזתי במושב הנהג וידיי התמתחו.
צעקתי בכאב.
"צא החוצה!" דרש.
הצלחתי לשחרר את רגלי הימנית וחבטתי בפניו. הוא התחמק לאחור ושחרר אותי לרגע כדי להתאושש.
ניצלתי את הרגע, נכנסתי למכונית, סגרתי את הדלת והתנעתי אותה בעזרת המפתח.
האיש ממנו לקחתי את הפתח התקרב אליי במפתיע בכעס ואיים באגרוף לשבור את החלון.
אם הוא יתפוס אותי לא אוכל לנסוע.
פתחתי עליו את הדלת בחבטה והוא נפל לאחור.
התנעתי שוב את המכונית ונסעתי לכיוונם.
הם ברחו מהמקום פן אדרוס אותם, עלו על אופניי ונעלמו.
חשבתי לרדוף אחריהם, בגללם אני נוטש את האופניים האהובות שלי!
אבל לא ידעתי אם הם יביאו תגבורת לכן לא לקחתי סיכון.
ברור שמשהו לא טוב מתרחש כאן.
שוב נהייתי לבד במערכה…

המשך יבוא…

לפרק הבא

משחק ריגול קטן (מחודש) – פרק ד’: משחק ביתי/ אנסטסיה