משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב A. פרק א’: בחר שחקן/דייבי

לפרולוג:

משחק ריגול קטן (מחודש) – פרולוג

—

—ההווה—

"מוכנים?" לחשתי.
השניים הנהנו בהסכמה וקשרו את כבלי הטיפוס לחגורותיהם כמוני.
כפפות הבלק דיאמונד קראג אצבע לטיפוס שאליהן הודבקו מגנטים קטנים מתחת לכפות הידיים, כבר הולבשו על כפות ידינו.
נעלי הספורט היו נעולות ברגלינו מהבוקר, אבל לא הרגשתי בשום שינוי.
והפרט הדרוש האחרון למשימה- לברכינו הוצמדו מגנטים שלא ממש היו כבדים.
בלי שום איתות מראש, אחותי התאומה, סופי, שאפה אוויר עמוק – ולאחר מכן רצה וקפצה מגג הבניין.
היה קשה להבחין בשעת לילה מאוחרת זאת, בשערה הארוך-גלי והבלונדיני-זהוב, שהיה קשור לצמה ארוכה והתנפנף ברוח מאחורי ראשה.
מעצבנת!
סופי הייתה חייבת תמיד להיות ראשונה, היא אף-פעם לא חיכתה לנו!
בפעם הראשונה שזה קרה היא נולדה שלוש שניות לפניי ומאז היא דורשת את זכות הבכורה- למרות שגם לפיה אני מנהיג הקבוצה הלא רשמי.
"אתה בטוח שאתה מסוגל לזה רנדי?" פניתי לשותפי על הגג, שהוא גם חברי הטוב ביותר. "תעזור לנו מאוד גם אם תישאר מאחור ותתצפת".
רנדי הביט בי במבט המצחיק שלו ועיקם את גבותיו "נראה לך?! זה בסך הכול בניין 14 קומות עם כביש ניו-יורקי מהיר וסואן 24/7. שאני אפחד? חא!".
הכרתי את רנדי בראון בבית הספר התיכון LSI בניו יורק.
רנדי היה בחור בעל עור חום-שזוף ושיער קצר וקוצני עם חוש הומור מפותח- התחברתי אליו מהרגע הראשון שפגשתי אותו. הוא היה בחור שכיף להיות בחברתו, מצחיק, שנון, מבריק…
מפליא אותי שלא רוצים להיות בחברתו.
רנדי פיתח פוביה רצינית של פחד גבהים מאז אחת המשימות האחרונות שלנו. סיפור ארוך, אולי עדיף שרנדי עצמו יספר אותו. אבל אספר רק שלקח לי ולסופי שבוע בערך כדי "לנער" אותו ולהחזיר אותו למצב הרגיל והרגוע שלו.
"היי, אל דאגה מנהיג אמיץ!" הוא חייך אליי. "אני בטוח שתדאג שהכול ילך כשורה כמו תמיד".
כן, כמו תמיד.
תמיד אנחנו מצליחים לסיים את המשימות בדקה ה-90.
מקווה שהמזל הזה לא ייגמר לנו בזמן הקרוב.
"דייבי, רנדי, הנוף כאן מדהים!" קראה סופי באוזניות הקשר של שנינו. "אבל לא ידעתי שאני אמורה לחכות לכם תלויה באוויר מול חלון משרדים כמו להטוטנית, עד שתסיימו את שיחת הגברים של שניכם!".
"מצטער סופי" אמר רנדי, עצם את עיניו, רץ וקפץ מהגג.
"אני דווקא לא מצטער," קראתי בקשר וחייכתי. "זה כמו בגן, כשנדנדתי אותך על הנדנדה כל-כך גבוה וצרחת בקול. לא נהנית מזה אז?".
"דייויד אמדאוס פרנס" נשמע נימת הקול הכעסנית של סופי.
אם סופי מזכירה את שמי המלא זה הסימן שאני צריך לאטום את אוזניי.
לצערי, עם אוזנייה צמודה לאוזן לא ניתנת לי הפריבילגיה הזאת.
"אתה אחד מהאנשים הכי שחצנים, אנוכיים ו…" בנקודה זאת כבר הצלחתי להתמקד בציפור שישבה לידי. "…שאני מכירה! אני אראה לך מה-זה כשניפגש".
לא היה לי מושג מה זה "מה-זה", אבל רציתי לסיים את השיחה שעלולה להתדרדר מרגע לרגע.
"טוב, הנה אני בא!".
רצתי לקצה גג הבניין וקפצתי בידיים משולבות.
האורות מלמטה לרגע סנוורו את עיניי, אבל אז הבחנתי בסופי ורנדי שהיו צמודים לחלון הקומה התשיעית בעזרת המגנטים בברכיהם ובכפות ידיהם.
סופי הייתה מעט מעל רנדי ממש כנגד המשרד. נחתתי לידה, בתקווה שלא השמעתי קול רם.
סופי נעצה בי את אחד המבטים שלה שאומר "אני אטפל בך מאוחר יותר", שלחה את ידה השמאלית לכיס הימני של חולצתה והוציאה מכשיר קטן.
סכין לייזר.
רנדי מצא אותו שבוע שעבר בשוק השחור והתלהב- לכן קנה אותו מייד.
היא חרכה את חלון המשרדים לצורת מעגל גדול וניסתה להניח כמה שיותר בשקט על שטיח המשרד את הזכוכית.
נראה לי ששום הגדרה של "שקט" לא תתאים לפעולה הזאת.
היא נכנסה למשרד ואנחנו אחריה (כמובן…).
עכשיו היה התור שלי לתת את המבט של "אני אטפל בך מאוחר יותר".
הורדנו את הכבל מהחגורות- והוא השתחל מהחלון ועף ברוח.
תכנית בריחה א' נכשלה מראש.
דחפנו כורסה גדולה נגד החור בתקווה שלא יובחן.
של מי היה הרעיון הטיפשי הזה?
אה, נכון, שלי…
"אז, זוכרים מה התכנית המלאה?" שאלתי.
"זוכר בעל – פה" ענה רנדי.
"דייבי, חזרת עליה לפחות שלושים פעמים מאז שעזבנו את המשרד של מיסטר G!" אמרה סופי. "אבל דבר אחד אני לא מבינה- למה אני צריכה לשמש בתור פיתיון?".
"כי את קלה לתפיסה, אחות" עניתי בחיוך.
"מר דייויד פרנס," החלה סופי שוב, הפעם בנימה של מורה גוערת וקיפצה את ידה לצורת אגרף "אתה רוצה שגם היד שלי תשמש בתור 'קלה לתפיסה' לאף שלך?".
"ששש!" השקיט אותנו רנדי. "מישהו מגיע!".
התכופפנו מאחורי אחת הכורסאות הרחבות מול דלת הכניסה למשרד, ממש כמה שניות לפני שאחד משומרי הבניין הגיע למרכז החדר בו היינו.
כנראה סבב יומי.
השומר, שנראה גבוה ולא מעט חזק, הביט סביב.
משהו נראה לו לא כשורה.
הוא הביט שוב ואז ראה על השטיח את חתיכות החלון השבור.
לא לקח הרבה זמן לאחר מכן להבחין בפרצה בחלון.
הוא קרא במכשיר הקשר כמה מילים בשקט, אבל אז הופסק בידי רנדי שקפץ מאחורי כורסת המשרד, לקח תנופה והתנגש בו בבעיטה.
ביצוע טוב!
סופי רצה וחטפה מהשומר שהוטל את מכשיר הקשר בו קראו בקו השני קולות שונים בקול רם.
היא תחבה את מכשיר הקשר בחגורתה והביטה בי.
"חפשי יציאות מהקומה הזאת" יריתי פקודה. אני הולך לעזור לרנדי".
היא הנהנה והביטה סביב,ואני פניתי לכיוון חברי הטוב שנאבק עם השומר בידיו מאבק צמוד.
זה נראה יותר כמט ריקוד, אולי אצחק על כל זה בזמן אחר.
אם אצא מכאן בחיים…
זינקתי לכיוונם "רנדי, קפוץ!".
הוא התגלגל לקיר הנגדי לחלון המשרד והשומר רץ אחריו.
כשהגיע לשטיח משכתי את השטיח בחוזקה והשומר נפל על גבו.
קפצתי עליו ונתתי לו אגרוף בפנים.
הוא לא צריך למות בגלל מה שקורה- עילפון מספיק כדי שלא יפריע.
רנדי החל ללכת לכיווני אבל נעצר כשהשומר דחף אותי לאחור, נעמד ולאחר מכן שלף אקדח מכיסו.
במהירות העפתי לו אותו בבעיטה.
אני לא אוהב אקדחים.
הוא אגרף אותי למשך כמה שניות והתחמקתי מכל אחד מתקיפותיו.
לימוד כישור זה דרש ממנני אימון רב.
פום!
נשמעה חבטה בדלת החדר.
הבטתי לכיוון קול החבטה- סופי נשענה שם על הדלת וקראה בכאב.
השנייה של אי המיקוד שלי הספיקה לשומר והוא איגרף את ראשי בחוזקה.
לרגע הרגשתי סחרחורת וכמעט נפלתי על הרצפה.
הבטתי אל סופי.
מעליה ניצב שומר דומה לזה בו נאבקנו שאחז באקדח וכיוון לראשה.
"עד כאן!" קרא בכעס. "הרימו ידיים והיכנעו!".
רנדי הביט בי, מחכה להוראה שתיאמר, אבל לא יכולתי להחליט.
"חבר'ה תעופו מכאן!" קראה סופי.
אני שונא את אחותי- אבל לא עד כדי כך.
הרמתי ידיים ואחרי גם רנדי.
השומר בו נאבקנו לקח אזיקים חשמליים בידיו וסגר אותם על פרקי כל אחד מאיתנו.
המשחק נגמר כל כך מהר?

המשך יבוא…
—

לפרק הבא:

משחק ריגול קטן (מחודש) – פרק ב’: משימת ה-CBR/סופי