משחק ריגול קטן (מחודש) – פרולוג

בס"ד

–לפני חמש שנים–

המכונית השחורה נסעה לכיוון הים הבלטי.
לא היה קשה לעקוב אחריה ממכוניתי, היושבים בה לא ניסו להתחבא.
לאחר טיול שנערך לפחות שבועיים בדנמרק, סוף-סוף הצלחתי לאחר אותם.
לא התכוונתי לוותר הפעם.
המכונית נעצרה במעגן מלא בניינים מול החוף ואני חניתי מאחורי בניין A18, ששימש כמחסן לסירות שבורות או לחלקי ספינה שבורים.
הבניין היה גדול מספיק כדי להחביא עוד ארבע מכוניות כמו שלי.
יצאתי מהמכונית שלי כשכולי תקווה לראות את המכונית שוב והתקדמתי בצעדים איטיים לכיוון המכונית אחריה עקבתי.
המקום הכי קרוב וחשאי היה מחסן קטן, טיפסתי על סולם אחורי שהוביל אל הגג.
מהמכונית השחורה יצא אדם גבוה וחסון שחום עור לבוש בבגדים צבאיים.
למרות שהוא נראה ממוצא אפריקני הוא בהחלט לא היה כזה.
לפי מה שכתוב בתיק, גנרל סמייט בייקר היה אמריקני גם מצד אביו וגם מצד אימו.
עצם זה שמגיל קטן "בילה" את מרבית חייו במדבר אטקמה קרוב להרי האנדים, נתן לו גוון עור כהה ביותר.
גם אישיותו הייתה כהה ביותר.
תוך פחות מעשר דקות, נראתה סירת מנוע ועליה שלוש דמויות ממוצא אסיאתי אותן לא זיהיתי כלל- שני גברים, אחד מבוגר אחד צעיר ואישה צעירה שנצמדה אל הצעיר בחיבה.
השלושה עלו על הרציף, התקדמו לכיוון בייקר והאיש המבוגר הושיט יד ללחיצה.
סמייט לא נענה למחווה.
מתאים לו.
האיש המבוגר החזיר את ידו לאחור והביע מבט זועף.
הבחורה חייכה.
הצמדתי לאוזני הימנית את אוזניית השמיעה לטווח רחוק שניתנה לי בבסיס וניסתי להאזין לשיחה.
"מה החדשות של פרופסור רומיק, גנרל?" שאל האיש המבוגר בדאגה.
"אין שינוי במצב שלה לצערו, העניין הזה יאלץ לחכות. יש דברים חשובים יותר שעלינו לשוחח עליהם" השיב סמייט.
"לחכות?" קרא בכעס האיש הצעיר, "היא גוססת וזה עניין שולי?".
"הירגע, טאי-שו!" פקד המבוגר.
הבחורה החזיקה בצעיר- טאי-שו והוא נרגע בנשימות עמוקות.
סמייט גיחך "אתה צריך להקשיב לאביך יותר, ילד".
"אז מה אתה רוצה ממני סמייט?" שאל המבוגר.
"קודם כל- לומר 'ברוכים הבאים לאירופה! אני מקווה שתהינו משהותכם". אמר סמייט, פרס את ידיו לצדדים ואז מיקד את מבטו בבחורה ."במיוחד את, גברתי הצעירה".
"תודה, אדוני!" ענתה הבחורה וקדה קידה קטנה. "שמעתי שיש כאן לא מעט מקומות ממש שווים לביקור!".
"ולענייננו," המשיך סמייט. "אני שמח לבשר לך את ההודעה ישירות מהמפקד, שהמעגל התרחב ושלא מעט אנשים שוקלים את ההצעה שלנו- בצורה חיובית".
"אני שמח לשמוע" הנהן האיש המבוגר.
"יש רק בעיה אחת שמפריעה לתכנית, לה אנו שוקלים למצוא פתרון סופי" אמר סמייט בצער.
"ומהי הבעיה?" שאל טאי-שו.
"הבט למעלה ותראה בעצמך" אמר סמייט, הסתובב והצביע לכיווני.
"עכשיו בחורים!" קרא סמייט.
הבטתי לצדדים וראיתי שישה אנשים חסונים במדים צבאיים, חמושים ברובים התלויים על כתפם.
אחד מהם היה על הגג עליו עמדתי רחוק ממני והשאר עמדו למטה.
התגליתי!
הפשלתי שרוול יד שמאל והבטתי בפרק כף היד שלי, בה היה ענוד שעון מלא לחצנים.
לחצתי חזק על הכפתור הירוק וקראתי "כאן רודני קמפ. נחשפתי! מבקש מילוט מיידי מאזור הקליטה הזה".
לא הייתה תגובה בקשר. כלום!
מוזר…
אי אפשר לברוח.
האיש על הגג התקרב אליי במהירות ותקף עם אגרוף בידו השמאלית.
חמקתי לאחור ובעטתי בבטנו.
היא הייתה קשה כמו אבן!
הוא תפס את גופי בהסתערות וחבט אותי ברצפה.
הגג קרס ושנינו נפלנו לתוך הבניין.
נפלתי על גג סירת עץ ישנה לא רחוק מהתקרה שקרסה, הבחור נפל אל האדמה. התאוששתי במהירות ופיניתי מגופי את השברים שנפלו עליי, ירדתי מהסירה ופניתי ליציאה.
אך אז הרגשתי משהו בגבי.
"נפילה מוצלחת," שמעתי את קול הצעירה. "עכשיו, הרם ידיים ושב על הרצפה".
לא זזתי.
פופ!
היא ירתה בתקרה ועוד חלקים ממנה נשברו.
במהירות הצמידה הצעירה את אקדחה לאחורי ראשי "אני רצינית ואני לחוצה בזמן- אז אני ממליצה לך לעשות את מה שביקשתי".
"כרצונך," התיישבתי והרמתי את ידיי "רק שתדעי, האנשים איתם את מסתובבת הם אנשים מאוד מסוכנים".
"תודה על האזהרה, אדוני, אבל אין לך מה לדאוג. אני יודעת לשמור על עצמי".
"תפסיק לשגע את הנערה, רודני" אמר סמייט שהגיח מפתח המחסן. אחריו צעדו חמשת אנשיו, טאי-שו ואביו במאסף.
"מה שלומך?" שאל סמייט וחייך. "עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה בה נפגשנו. איפה זה היה?".
"בבית הסוהר 'טרה הוט' באינדיאנה," עניתי. "ניהלנו שיחה נחמדה לטעמי. באתי לומר שלום ולהחזיר אותך לשם כדי להמשיך בה. עכשיו אני חושב גם להציע לחברים שלך כאן להצטרף, כדי שלא תרגיש בודד".
סמייט צחק ואז פנה לאביו של טאי-שו "הבחור הנחמד כאן לא הגיע בכוחות עצמו. יש כוח מאורגן ומוסתר טוב מולו אנו מתמודדים. אם הם יחשפו אותנו לעולם- כל התכנית, כולל הסיוע ברפואת אשתך, לא תצא אל הפועל".
האיש נראה מהסס.
סמייט המשיך "יש למפקד תכנית שנראית לי טובה ביותר, אך היא דורשת מאמץ משותף. האם אתה מסכים לפעול לפיה, למרות המאמצים הנלווים? אניח מבטיח שיהיו בה שלבים שאקנא בתפקידיך".
שניים מאנשיו של סמייט כיוונו את רוביהם כלפי טאי-שו ואביו.
"אני אסכים בתנאי אחד" אמר האיש.
"ומה הוא, אדוני?" שאל סמייט.
"שהמפקד יעביר את הטיפול באשתי לעדיפות עליונה" ענה האיש.
"מובן. אנסה לדבר אל ליבו, אולי הוא ישתכנע" חייך סמייט.
"אז הפגישה הסתיימה. אנחנו חוזרים הבייתה" פסק המבוגר.
"אני אשאר כאן קצת, אף פעם לא הייתי בטיול עצמאי בחוץ לארץ" אמרה הבחורה הצעירה שעדיין כיוונה את אקדחה לראשי.
"בנוגע אליך, חבר יקר," פנה אליי סמייט. "שמחתי להכיר אותך, באמת, אבל כאן נגמר סיפורנו".
"כמו שאמרת סמייט- אינני לבד. יבואו עוד וימלאו את מקומי".
"ואני מחכה להם" אמר סמייט.
זה היה הדבר האחרון שראיתי בחיי…

המשך יבוא…
—

לפרק הבא:

משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב A. פרק א’: בחר שחקן/דייבי