מרדפים וחיות אחרות – פרק 1

הכל התחיל בשיעור גיאוגרפיה. נשמע משפט די נדוש וקיטשי, אבל למען האמת, הוא די נכון לגבי הסיפור שלי. התחיל שיעור הגיאוגרפיה של גברת אופדלס. בשיעור שעבר היה מבחן, והשמועות אמרו שהמבחנים כבר נבדקו. שמועות תמיד התגלו כנכונות בכיתה שלי. הכיתה הפעילה מעט לחץ, ומייד גברת אופדלס נענתה לבקשה לחלק את המבחנים בתחילת השיעור ולא בסופו. טעות חמורה, אם תשאלו אותי. לילדים בגיל שלי אין סבלנות. לבקש מילד בן 15 לחכות דקה לפני הערעור שלכאורה ישנה את ציון המבחן שלו ב-180 מעלות, שווה לציפייה מתינוק להרדם בשעה שהוקצתה לו. המבחנים חולקו והכיתה נעשית רועשת, למרבה הפלא . אני יכול להיות ציני כשאני רוצה, זה משעשע אותי. גברת אופדלס צעקה בבקשה לשקט. אני באמת לא מבין מורים לפעמים. זה יכול להטריף אותי. התחלתי למלא את עצמי במחשבות. "האם גברת אופדלס באמת חושבת שהכיתה תהיה שקטה אם תחלק את המבחנים בתחילת השיעור?". אני יכול לשגע את עצמי במחשבות שלי. אולי אם הכיתה הייתה שקטה בדרך כלל, הייתה לגברת אופדלס איזושהי מחשבה אופטימית לגבינו. אבל לא. תמיד היינו ותמיד נהיה הכיתה הרועשת מכולן. הכיתה הגרועה מכולן. כולם היו מודעים לבעיות שבכיתה שלנו, לא מדובר בדבר חדש. אז המשכתי לחשוב. מה באמת יכל לגרום לגברת אופדלס להאמין כי הפעם משהו ישתנה? התחלתי לחשוב שמדובר בבעיה נפשית אצל גברת אופדלס, שגורמת לה לסמוך על אנשים יותר מדי. אני יכול להיות די קיצוני לפעמים. זה בטח בגלל שאני רואה יותר מדי סרטים.
הכיתה נעשתה שקטה בהדרגה. גברת אופדלס רתחה מכעס. בסופו של התהליך, שני ילדים הורו לצאת החוצה מהכיתה. זה תמיד נגמר ככה, מישהו מועף מהכיתה החוצה. וזה תמיד יהיה הילד הלא נכון. הארווי ארנדל, חברי לשולחן, ובכלל החבר הכי טוב שלי (מתוך מגוון רחב) הביע את צערו על ולחש לי, "מסכן…", במחוות יד על דני סנדפל שבדיוק סגר את הדלת לאחר שגברת אופדלס הוציאה אותו. הארווי תמיד היה רחמן גדול. אני יודע לזהות רחמים מזוייפים. אבל הוא באמת היה רחמן אמיתי. איזושהי אצילות כזאת, הייתה לו. יש לו אח גדול להארווי, דייב. דייב חייל, אז אני מניח שיש לו קשר לתכונות האביריות של הארווי. כשאני חושב על זה, קצת מבאס לחיות בצילו של אח גדול כזה, שתמיד מתעופפת באוויר טבלת יתרונות\חסרונות שמשווה ביניהם.
נעשתה דממה בכיתה. עשרות אצבעות תלמידים נופפו באוויר במטרה לקבל מענה מגברת אופדלס לגבי שאלותיהם. גברת אופדלס אמרה שאין לשאול שאלות נוספות בקשר למבחן (באמת חשבת שזה יעזור? להצהיר שאין מקום לשאלות?). כמצופה, האצבעות נשארו באוויר. אני אפילו לא זוכר ממש על מה היה המבחן. אני מניח שעל תרבות מדינות דוברי האנגלית בעולם. בעיקר על התרבות האמריקאית, הבריטית והאוסטרלית. סידני האפלד, הילדה שיושבת שני שולחנות לפני, המשיכה להצביע במטרה להסיב את תשומת לבה של גברת אופדלס אליה. הו, כמה שאני שונא את הילדה הזאת. ילדה כל כך נדושה. אני מניח שהתיאור הכי מדוייק שיהיה לה, הוא שהיא שילוב של הרמיוני גריינג'ר ודאפי דאק. כן, כן, דאפי דאק. היא לא הייתה אינטיליגנטית. היא הייתה מהילדים האלו, שלא באמת נולדו חכמים, אלא פשוט מתאמצים נורא. לא שממקומי להחליט מי חכם ומי לא, אבל היא באמת מקרה מיוחד. הילדים שינסו להראות חכמים בכל הזדמנות, אבל הם לא. הילדים שיצטרכו ללמוד שבועות למבחנים, במטרה להצליח בהם, שמסתכלים בקנאה על האינטיליגנטים האלו שמצליחים בלי מאמץ. הו, כמה ריחמתי עליה. בו זמנית גם שנאתי אותה. אני די משונה, כשחושבים על זה.

גברת אופלדס מאוד אהבה את סידני, כמובן. זה הצד של הרמיוני בסיפור. "כן, סידני?", רשות הדיבור ניתנה לסידני. "אני לא ממש מבינה מה היה המחוון שלך בשאלה שלוש לגבי אוסטרליה, רשום לי כאן ש…", סידני התחילה לדבר, אך בשלב הזה הפסקתי להקשיב. התחלתי לצחוק. לא שלטתי בעצמי. כל כך הצחיקה אותי האירוניה הזאת. שילדה בשם סידני טעתה בשאלה על אוסטרליה. הו, אירוניה היא דבר שתמיד הצחיק אותי. אחד מהדברים שאני לא יכול לשלוט בעצמי כשאני שומע או רואה משהו כזה. התחלתי להריץ במוחי אירוניות משעשעות. דמיינתי הומלס שר "home, sweet home" ולא יכולתי לעצור את עצמי. אחר כך דמיינתי צמחוני שעשו לו מסיבת הפתעה בסטקייה. לבסוף דמיינתי יתום שר "oh mother" ופשוט לא הפסקתי לצחוק. הארווי היה בדיוק כמוני בדברים האלה. הוא לא הפסיק לצחוק מהרגע שסידני התחילה לדבר. אני כמעט בטוח שהוא הריץ מחשבות משונות כמוני. שנינו מוזרים, כשחושבים על זה. אולי בגלל זה אנחנו חברים כל כך טובים.
גברת אופלדס הזכירה לסידני שאין לשאול שאלות בנוגע המבחן, כמובן שבטון הרגוע ביותר שיכלה להפיק, כי איך אפשר לא לאהוב את סידני. הו, כמה שאני שנאתי את היחס הזה לתלמידים המצטיינים. אף פעם לא הייתי תלמיד מצטיין. זה לא שאני יכול, ממש לא. זה פשוט שאני מעדיף לעשות דברים אחרים מללמוד. אני פשוט קורא. כל הזמן קורא. והרבה מאוד הולך לקולנוע. אז כן, בחלק מהמקצועות זה עוזר לי, אבל בכל המקצועות ש'הקטע שלהם' זה לשבת ולתרגל, אני אלך על 'הכלב אכל לי את שיעורי הבית' ועל 'בן דוד קטן שלי הוא קלפטומן שאוהב במיוחד שיעורי בית במתמטיקה'.
פתאום שמתי לב שנשאר לגברת אופדלס מבחן אחד על השולחן. המדיניות של התיכון שלי, וויטון, מקפידה מאוד על הגעה בקביעות, שטות גמורה אם תשאלו אותי, ולכן הסתקרנתי עוד יותר מכך שילד לא הגיע לקחת את מבחנו. זה אולי נשמע קצת נואש, אבל באותו רגע לדעת של מי המבחן היה עבורי רגע השיא של היום. התחלתי לדמיין תכנית רב-שלבית שבסופה אדע של מי שייך המבחן. רגע לפני שהתכנית הגיעה לסוף הירקמותה, השתמע הצלצול. ראיתי שהארווי קם והלך לעבר גברת אופלדס, החליף איתה מילה וחזר. חשדתי מעט. הארווי היה התלמיד החכם ביותר בכיתה, והחכם ביותר שהכרתי. קשה היה לי להאמין שמדובר בבעיה בציון שלו, שיעור גיאוגרפיה מעולם לא נחשב לקשה במיוחד, ובטח שלא להארווי. הארווי חזר והתחיל לדבר איתי. "ראית שסם לא הגיע? מעניין מה קרה…". סם. המבחן השמוט הוא של סם. לא ידעתי מה יותר סיקרן אותי באותו זמן. מדוע סם לא נמצא, או איך לעזאזל הארווי חשב בדיוק מה שאני חשבתי. בחיי. כמה שאנחנו דומים. העלתי בראשי מה יכל לקרות לסם. תרחישים נוראיים. תרחישיים נוראים עוד יותר. ותרחישים מזוויעים עוד יותר. אני צריך להפסיק עם הסרטים, כנראה סם קצת חולה. או שלא?
סם היה ילד שקט. הכיתה שלי נשמעת מאוד נדושה; המצטיינת, החכם, השקט. כנראה שהסרטים לא טועים. באמת היינו כיתה נדושה. מעניין מה התפקיד שלי בכל הסיפור. בכל מקרה, סם היה מסוג הילדים האלו, שלא מרגישים אם הם כאן או לא. מעניין אם הוא אהב את זה. אני מניח שלא. התחלתי לרחם עליו מעט. איך מרגיש ילד כזה? ביישנות תמיד הייתה תכונה שסיקרנה אותי. זה משהו מולד? התחלתי להדכא מעט. לחשוב שיש אנשים שקשה להם בדברים, ובמיוחד דברים שהם לא יכולים לשלוט בהם. התחלתי לחשוב אם גם יש אנשים שהופכים מדוכאים כשהם חושבים עליי, אולי גם לי יש איזו בעיה, למרות שאני נוטה להיות מודע לסביבה. אני מנסה לפחות.
דברים כאלה יכלו לדכא אותי. יש שני סוגים של דברים שיכולים לדכא אותי, או לגרום לי לכעוס. הסוג הראשון הוא סוג הדברים שגורמים לך לרחם. לרחם על אנשים, על המצב, על הכל. פשוט לרחם. לרחם ולדעת שאין שום דבר שתוכל לעשות בקשר לזה. הרגשת חוסר אונים. שאתה בעצם שווה לכלום. שאתה לא יכול לגרום לבן אדם השני לא להיות נתון לרחמיי. כמה קשה להיות אדם בעולם הזה. הצלחתי לדכא את עצמי מלדבר על רחמים.
הסוג השני של הדברים שיכולים לדכא אותי הוא דברים שמצליחים לגרום לך לשנוא אותם. הו, כמה דברים יש לשנוא בעולם. אני חושב שרוב הסיפור שאני עומד לספר, מבוסס על השנאה שלי. שנאה הינה הרגש האהוב עליי. שנאה יכולה להביא אותי לקצה. כשאני שונא משהו, זה גורם לי לרצות לעשות משהו, בכל מחיר, כדי שהדבר שאני שונא יפסיק להיות שנוא כל כך. נזכרתי בדברים שהספקתי לשנוא רק באותו היום. ההחלטה של גברת אופלדס לחלק מבחנים בתחילת השיעור, הכיתה הרועשת, המדיניות של בית הספר לגבי הגעה קבועה, הביישנות של סם. והרשימה רק מתארכת.
לפעמים אני מנסה להכריח את עצמי להפסיק להיות כזה. אבל אני נזכר שאני אוהב את זה. כן, כן. אני אוהב לשנוא ולרחם. זה חלק ממני. ואז אני מתחיל להשתגע. לעשות עם עצמי פשרה. להחליט שאמנם אני אהיה שונא ומרחם, אך לא אוציא את זה החוצה. ככה יצא שכל השנאה והרחמים נשארים עמוק בתודעה. במחשבות העמוקות שלי, ואפילו במחשבות הרדודות. לא בקטע של להשאיר הכל בבטן ואז להתפוצץ, כמו שקורה בכל סדרת ילדים. יותר בכוונה של להשלים עם העולם, ואולי קצת להקשיב לאמא שלא קרה משהו שמצריך תגובה.
נשארנו רק אני והילדה הזאת דפני כהן בכיתה. כנראה ששקעתי במחשבות שלי יותר מדי, כי ידוע שדפני תמיד תשאר אחרונה, עם כל הציוד שלה, שלוש קופסאות אוכל, בקבוק שתייה מוגזת ובקבוק מיץ סחוט שבימים הזוגיים היה מלא בתפוזים ובאי-זוגיים בלימונדה. אם משתמע מכך שדפני שמנה, או שאני מזלזל בכך, אז לא, דפני שחיינית ובגלל זה הרעב המוגזם. מלבדה לא היה אף אחד בכיתה. ארזתי את הציוד והתחלתי לצעוד הביתה. למזלי, הבית שלי היה קרוב. הליכה אליו אף פעם לא גזלה יותר משתי טיפות זיעה, ואלו רק בימי הקיץ החמים. ההורים שלי אף פעם לא ישכחו את זה. הם ינצלו את העובדה שהבית שלי קרוב לתיכון בשביל כל טובה אפשרית שאני יכול לעשות בשבילם. לסדר את הכביסה בגלל שאני לא צריך לטרוח ללכת מרחק רב הביתה. לעשות כלים בגלל שאני לא צריך לטרוח ללכת מרחק רב הביתה. והרשימה ממשיכה. נזכרתי בהארווי עוד פעם. הוא גר רחוק יותר ממני מבית הספר. אוטובוס והליכה נוספת של עשרים דקות. הוא גר בסמיכות לתיכון הארגרד. לפעמים אני תוהה מה גרם לו לבוא לתיכון וויטון. אנחנו חברים טובים מכיתה א', אז אולי אני קשור לזה. אם אני באמת הסיבה, אז הארווי תלוי בי הרבה יותר משחשבתי. הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב. כל פעם שאני מתחיל להגיע למחשבות רעות על הארווי אני מפסיק את עצמי. זה הדבר שמחזיק אותי שפוי לדעתי. המחשבה שיש בן אדם אחד שאני לא מתייחס אליו כאל שאר האנשים. הארווי באמת מבין אותי.
באמצע הדרך הקצרה שלי, אמא שלי התקשרה. "היי, ראלף?", כל שיחה שלה נפתחת בשאלה לגבי זהות המשיב. "כן, זה אני", השבתי. מן הסתם אני שמור אצלה בטלפון, אז מדוע יש לשאול מי זה? זה לא שנחטפים ילדים בשכונה. ניסיתי להיות כמה שיותר רגוע. זה סוג של הרגל שלי, להגיד לעצמי להיות רגוע פעמים אקראיות במהלך היום. משום מה הרבה פעמים כאלו קשורות לשיחות עם אמא שלי. אמא שלי. שמה לינדה. היה לנו קשר מיוחד. אף פעם לא הייתי קרוב לאבא שלי, אולי בגלל שהוא תמיד עובד עד מאוחר. מה שאני אוהב בקשר שלי עם אמא שלי, זה שיש לנו מסורות. כמעט כל דבר שאנחנו עושים, הוא מסורת. אני קצת מגעיל את עצמי עם הקיטשיות, אבל זאת אמא שלי, אז מותר. יש לנו כל כך הרבה מסורות והרגלים. לאכול פיצה פטריות בראשון לכל חודש. לראות את המחזה החדש בתיאטרון ביום שלפני הקריסמאס. לארח את המשפחה בחג ההודיה. היינו משפחה מאוד נדושה. האבא עובד, האמא בבית. חוץ מהם, היו לי גם אח ואחות. אחות גדולה ואח צעיר. סנדביץ' טיפוסי. ולא, אין לי רגשי נחיתות.