מציאות אחרת-פרק 4-בת מלאך

״אבל קודם, איך קוראים לך?״ שאל רון
תהיתי מה לענות לו… לא ידעתי אם זה בסדר לומר לו את שמי, אני בקושי מכירה אותו!
״את יכולה לסמוך עליי״ הוא אמר לי לאחר שראה שאני לא רוצה לענות לו
״רוני״ אמרתי והנהנתי
״את ממש לא שקרנית טובה ואני לא אעזוב את המקום עד שתאמרי לי מה שמך, האמיתי כמובן״
״רז״ אמרתי והתנשפתי קלות.
״טוב, רז… את זוכרת מה ראית?״ הוא שאל, חוקר
״לצערי״
״טוב ספרי לי מה קרה לך באותו לילה שיצאת מהבית״ הוא אמר ושילב ידים להקשיב.
״אממ… אני התעוררתי מחלום מוזר ו-״הוא קטע את דברי לפני שהצלחתי להוציא משפט
״מה היה בחלום?״ הוא שאל
״ראיתי את הבית שלי, הכל עמד, לא זז, ודמות עם ברדס אדום עמדה מולי וקראה בשמי…״
״כן, כן… כמו שחשבתי, תני לי לנחש. הדמות הזאת בעצם הייתה את ואז שמעת צרחה… כל הסיפור הזה…״ הוא אמר בקול שחצני ומעצבן.
״למה אתה יודע את זה?!״ שאלתי וקיצרתי את גבותי ככועסת
״כי זה קורה לכל בן מלאך שמתעורר…״
״בכל מקרה, אמא שלי סיפרה לי שאבא שלי נעלם ויצאתי החוצה בלי סיבה ומי אלה האנשים האלה? ׳בני המלאכים׳?״
״אמא ואבא שלך אף פעם לא סיפרו לך? על עצמך, עליהם?״ הוא שאל במפתיע
״טוב אני הוזה! בטוח!״ אמרתי והחזקתי את מצחי כמבולבלת
״איזה עולם!״ צעקתי ונראה כאילו אף אחד לא התייחס מחוץ לחדר.
אפילו שכמה אחיות עברו ליד הכניסה. והמושבים שהיו מלאים באנשים שלא הנידו עפעף אחרי שצעקתי.
״איך הם לא שומעים אותי?״שאלתי
״זה מן כישוף שכאשר בן מלאך חושף סודות של המציאות האחרת או איכשהו מפר את המציאות המדומה בה בני אדם חיים אז הכישוף מייצר אשליה שמקיימת מציאות של בני אדם. לכן בני האדם לא שמעו אותך צועקת. ואת ראית באותו לילה את הרוח ההיא שנשכה אותך, ראית אותי, את לא בת אדם את בת מלאך וזאת גם הסיבה שאת לא מתת מיד כשהרוח נשכה אותך. יש לך דם אחר, דם של בני מלאך כמוני״
״אז מתי בערך בן מלאך מתעורר?״ שאלתי
״כל אחד בזמן שלו. בני מלאך יכולים להתעורר גם כשהם תינוקות וגם רגע לפני שהם עוברים לעולם הבא, זה תלוי בגורל, ברגע שהגורל מחליט שצריך עוד בני מלאכים להילחם ברוחות הוא מעיר בני מלאכים, כמה שהוא רוצה״
״אז הגורל הוא זה שקובע מה קורה בעצם?״
״לא. הוא רק המחשה למה שאלוהים רוצה שיהיה״
״אלוהים שולט בנו?״
״בבני אדם כן, בבני מלאכים לא. טוב… את בטח רוצה ללכת הביתה נכון?״הוא שאל כאילו לא דיברנו עכשיו. הנהנתי בהסכמה ויצאנו מהחדר.
בית החולים הריח מעישון ומתרופות וכשיצאנו לחצר בית החולים סוף סוף הרגשתי שאני נושמת אוויר.
הלכנו בשקט לתחנת אוטובוס קרובה ונסענו לתחנה שליד הבית שלי בשתיקה, אף אחד מאיתנו לא הוציא מילה, רק החלפנו מבטים גנובים מדי פעם עד שהגענו.
יצאנו מהאוטובוס והגענו לבית שלי
״עד לכאן אני לוקח אותך״ הוא אמר
״להתראות מתישהו?״ הוא שאל
״שלום״ אמרתי ופניתי לבית שלי
אמא שלי הייתה בבית להפתעתי, היא נראתה כועסת
״איפה היית במשך שלושה ימים?!״ היא צעקה עליי ואחי הגדול יניב הסתכל עליי בדאגה מאחורה.
לא האמנתי שהייתי חסרת הכרה שלושה ימים!
״יש לי דיבור איתך!״ היא אמרה לי ״גם לי איתך…״ לחשתי
נכנסנו לחדר ואימא שלי נעלה את הדלת במפתח מפלדה שהיה מונח על השידה ליד.
״את חייבת לי הסבר עכשיו!״ היא אמרה בטון מעצבן
״לא את חייבת לי הסבר!״ אמרתי
״מה זה אמור להביע ?!״
״אימא, התעוררתי!״ אמרתי והרכנתי את ראשי
הרמתי אותו והראתי לה את סימן הנשיכה של הרוח.
״בת מלאך…״ אמרתי והסתכלתי לה עמוק בעיניים.
״איך את… מתי…״ היא גמגמה
״איפה אבא?״ שאלתי והיא לא ידעה לענות לי.