מצאתי אותך! חלק 2

החלטתי ליסוע לעבר ביתה של אמילי,השעה הייתה 11:23 והשמש זרחה וליטפה את גבי, החניתי את האופניים ליד ביתה של אמילי ונכנסתי.
בתוך הבית שררה המולה מישל (האח התאום של אמילי) זרק כריות וצרח לעבר נופר (האחות השנייה) שבינתיים ניסתה להלביש את לין (האחות הרביעית) שהשתוללה ובכתה, ובצד השני אמילי מחליפה חיתול לאחיה התינוק קים (האח השביעי), לורן (האחות החמישית) ישבה בפינה וקראה ספר בזמן שאייבן (האח השישי) מקשקש על הקיר, והינה מגיע נואה (האח הבחור) לבוש בגד ים וגופיית סבא, "אימא יצאתי לים" אמר "אין בעיה רק תחזור לפני תשע" אמרה אימו "טוב, היי תומר" נופף לי נואה "היי" נופפתי בחזרה עם חיוך טיפשי על הפנים נואה יצא וסגר אחריו את הדלת, ניגשתי לעזור לנופר וניסיתי להרגיע את מישל אח לא צלח לי.
"היי" אמרה אמילי ברגע ששיחררה את קים לחופשי "היי" עניתי מעט מבוישת "רציתי לשאול… אם את אולי… רק אם את רוצה כמובן… לבוא איתי לאוקלנד?" אמרתי מהוססת "נשמע אחלה" אמרה "אימא אני ותומר יוצאות לאוקלנד אוקיי?" שאלה "אין לי בעיה רק איך תגיעו לשם?" צעקה אימה מהחדר הסמוך "יש לי כבר כרטיסים"לחשתי לה "יש לתומר כרטיסים" "טוב, אתן תשנו שם?" "יכול להיות" עניתי "טוב תהנו" אמרה אימא של אמילי ונשקה לה על המצח "ותשמרו על עצמיכן"מעולם לא הבנתי איך אימא של אמילי נותנת לה לעשות כלכ ך הרבה דברים על דעת עצמה מחר היום הראשון ללימודים! היא אשכרה נותנת לאמילי לפספס אותו?!
אמילי ארזה תיק ולקחה את אופנייה, יצאנו לדרך.
בדרך הסברתי לאמילי את המצב סיפרתי לה על המכתב, על אימא שלי, על השרשרת ועל ארתור לי, אמילי שעדיין עיכלה את הכל ביקשה לראות את השרשרת הוצאתי אותה מתוך כיס מכנסיי והבאתי לה "יכול להיות שהאות M מציינת את שם המשפחה שלך" אמרה בעודה בוחנת את השרשרת, האפשרות נראתה לי אפשרית ביותר אך משהו לא הסתדר לי "יכול להיות, אבל בואי נשאיר את הראש פתוח" את שאר הנסיעה העברנו בשתיקה וכך עד לתחנת הרכבת, לא האמנתי שהפקיד שאל את שמי עניתי לו הוא בירך אותנו והגיש לנו כרטיסים,הכל הרגיש לי כמו סרט אקשן שהייתי נוהגת לצפות עם אחי הקטן רון.
אני ואמילי התישבנו על אחד הספסלים והתחלנו לנתח את המצב: "אז אנחנו יודעות שיש בן אדם שקוראים לו ארתור לי והוא איך – שהוא קשור אלייך ואל אימא שלך" אמרה אמילי "כן" אישרתי את דבריה "ואנחנו יודעות שיש משהו באוקלנד ושהשרשרת M קשורה לזה" הנהנתי בראשי "אז מה שאנחנו יודעות זה בעצם, כלום" סיכמה אמילי "נכון" אמרתי מתוסכלת, שנינו שתקנו והבטנו על השרשרת עד שלפתע נורה נדלקה בראשי "זהו זה!" נעמדתי וצעקתי כך שכל התחנה הסתכלה עלי, התיישבתי במבוכה "אני יודעת מה לעשות!" אמרתי "כן, נראה לי שכולם הבינו" לעגה לי אמילי "גיחי גיחי, את קורעת מצחוק יודעת?" הקנטתי אותה בחזרה "טוב אז מה את יודעת גאונה?" שאלה אותי אמילי בקול חלש יותר, "אני יודעת את המשמעות של האות M בשרשרת, יש רחוב באוקלנד שאבא ממש אהב (אימא סיפרה לי) שקוראים לו רחוב מילר, ואם תוכלי לראות חרוט מספר על הM" הוצאתי את משקפיי מתיקי והנחתי אותן על אפי "7" זה המספר!"רחוב מילר 7" אמרתי "לשם אנחנו צריכות להגיע, ובידיוק בזמן הרכבת הגיעה נכנסנו לרכבת בהרגשת ביטחון, אך לא ציפינו למה שמחכה לנו בהמשך הדרך…