מצאתי אותך! חלק 1

היי, קוראים לי תומר ואני גרה בניו זילנד קריקרי (עיר) אימא שלי מורה וקוראים לה אדל, ואבא שלי… טוב, מעולם לא הכרתי אותו ואני גם לא רוצה! (אולי קצת ).
תמיד שאני קמה בבוקר יש בי את התחושה שמשהו חסר גם שאני הולכת לישון אותה התחושה מציפה אותי, כאילו חלק ממני נשכך, נעלם, התפוגג, איך שלא תרצו לתאר את זה.
רק שהיום, היום הכל ישתנה.
היום זה היום האחרון לחופש הגדול!
איזה באסה אה? אז אני עכשיו אוכלת ארוחת בוקר עם אחי הקטן רון.
אין לי ממש תוכניות איזה יום מבוזבז!
לפתע נשמעה דפיקה בדלת "אימא דופקים!" צעקתי מהמטבח אין מענה, קמתי ופתחתי את הדלת.
על מפתן הדלת הונח מכתב "לתומר מילר" היה כתוב לקחתי את המכתב והחבאתי אותו מאחורי גבי, "זה סתם, בטח איזה ילד שדפק וברח" אמרתי נוטפת זיעה "אני אלך רגע לחדר שלי, שנייה חוזרת!" טסתי במעלה המדרגות ונעלתי אחריי את הדלת.
פתחתי את המעטפה מפוחדת, בתוך המעטפה הונחה שרשרת זהב עם תליון של האות M באמצע, ליד השרשרת, בתוך המעטפה היה מכתב פתחתי את המכתב והתחלתי להילחץ.
לא הבנתי, מי ישלח לי מכתב כזה קריפי? ושרשרת?
ואתם בטח שואלים את עצמכם למה נטפתי זיעה?
למה כל כך נלחצתי?
ולמה המכתב קריפי?
אז ככה על המעטפה היו טיפות דם יבשות.
והמילה "תיזהרי!" הייתה כתובה במטושטש.
וכנ"ל על המכתב אך הצלחתי לראות בבירור מה היה כתוב שם.
"תומר מילר היקרה.
הינך נמצאת בסכנה! ביתך אינו מוגן ואימך מסתירה ממך סודות רבים ואפלים ביותר, את חייבת להגיע היום בשעה 14:00 בדיוק אל רציף הרכבת בקריקרי היוצא אל אוקלנד. סידרנו לך כבר כרטיס.
הבחירה בידיים שלך, אך תזכרי הנך נתונה בסכנה, אין לך ממש ברירה אחרת.
על החתום, ארתור לי."
עכשיו באמת לא הבנתי, מי זה ארתור לי? איזו סודות אימי מסתירה ממני? למה אני לא מוגנת? למה אני צריכה להיות מוגנת? מה אם עובדים אליי? באיזו סכנה אני נמצאת?
הפחד התחיל להציף אותי, השעה הייתה 10:27 לא היה לי הרבה זמן להחליט.
השעון טיקטק והתחלתי להילחץ. 10:30… 10:42… 10:49… 10:55… 11:2…
אני יוצאת! החלטתי, חוץ מזה היה לי משעמם קצת אקשן לא יזיק.
מעולם לא נסעתי לאוקלנד ולא ידעתי מה לארוז אז ארזתי לי בתיק את מה שחשבתי שצריך בקבוק מים, טלפון, מטען, מכשירי קשר (ליתר ביטחון), עוגיות, 2 תפוחים, לחם עם גבינה, ג'קט, יומן ועט, ופנס.
לא ידעתי מי יאסוף אותי, או אם אפשר בכלל לסמוך על ארתור לי מי שהוא לא יהיה, אני בסך הכל בת 15, בכל זאת צעירה!
יצאתי מהחדר עם התרמיל על הגב, "לאן בדיוק את חושבת שאת הולכת?" שאלה אימי "אני עוד מעט יוצאת עם… אמילי לטיול ב… אוקלנד." אמרתי מהוססת, "אוקלנד?! תגידי לי השתגעת על כל השכל זה 242 ק"מ!" "שזה?…" שאלתי "3 שעות ו- דקה!, חוץ מזה איך בדיוק החלטתן לנסוע לשם?" שאלה אימי אבל נימת קולה הייתה מאיימת. "ברכבת, כבר קנינו כרטיסים." בום! הפלתי את האסימון.
"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב גבירתי הצעירה! את לא נוסעת לשום אוקלנד מוקלנד גותלנד! האם זה מובן?!?!" צעקה אימי.
"כן, אבל מה לעשות עם הכרטיסים?" שאלתי מפוחדת ונראה שאימא שמה לב "… אהה" התנשפה אימי "סליחה שצעקתי ככה חומד זה פשוט, אתם גדלים כל כך מהר ואני לא עוקבת" דמעות החלו לבצבץ מעינייה של אימי "אני מפחדת שתעזבו אותי כמו אבא שלכם, כמו ג'ו" עכשיו אימא פרצה בבכי "אימא… אנחנו בחיים לא נעזוב אותך, לא משנה מה." העצב החל להציף אותי ודמעות בצבצו בעיניי פתאום הבנתי כמה אימא הייתה אומללה והרגישה לא שייכת ליד הורים אחרים, ומאז החלטתי, היא הגיבורה שלי.
"את יכולה ללכת" אמרה אימא "רק תשמרי על עצמך טוב?" "טוב" עניתי וחיבקתי את אימא, "ביי" צעקתי "ביי"ענו לי רון ואימא, הוצאתי את האופניים והתחלתי לנסוע לעבר כיוון הבית של אמילי.
זה עומד להיות קל.