מפלצת

היה היה כפר קטן ויפה, מוקף גבעות ירוקות, מלא אור, עם אנשים חביבים ביותר שגרים בביתי עץ קטנים. קשה לצפות שיקרה משהו מוזר ולא ברור בכפר כזה, נכון? אבל, בניגוד למצופה והכרחי להתפתחות העלילה, כן קרה משהו בילתי מוסבר ולא ברור בכפר הזה.
בכפר הזה אנשים היו מתים בלי סיבה. לדוגמא: אם היה בן אדם שעשה ספורט כל בוקר, שמר על תזונה נכונה, וקרן בריאות- יכול להיות שמחר ימצאו את גופתו ברחוב.

בכפר הזה, הזה התפתח מנהג אצל המקומיים לנעול את דלתותיהם, ולמרוח שמן זית על קירותיהם; הנחשב למרחיק מפלצות, והם אף פעם לא יצאו לרחוב בלילה החשוך. גם איש שסתם ביקר בכפר במקרה לא היה יוצא החוצה בלילה. הכפר היה פשוט בתוך בועה של פחד שכל יצור חי יכול להרגיש אותה בלילה.

בכפר הזה, הייתה אישה באמצע החיים- בגיל 40 ומשהו, פחות או יותר, אף על פי שנראתה הרבה יותר זקנה- היו לה מלא קמטים, ובניגוד לרוב התושבים, היא לא הייתה חייכנית ונחמדה, ובמקום לדבר אל אחרים היא דיברה אל עצמה כאילו היא אומרת כישוף. היא גם הלכה לאט מאוד- בקצב של מטר לדקה בערך, ולעיתים קרובות היא הייתה חולה במחלות קלות, כאילו יש לה מערכת חיסונית חלשה. לפעמים אנשים חשבו שהיא משקרת בקשר לגיל שלה, ושהיא לא בת ארבעים, אלה הרבה יותר זקנה.
השם של האישה הזאת לא משנה ולא קשור לסיפור, ובגלל זה ניקרא לה 'האישה' או 'האישה חסרת השם'. הנה כמה פרטים: האישה חסרת השם הייתה הולכת כל יום לשכנה בכדי לבקש מלח, כמו בטקס משונה לפתיחת היום. הייתה לה גם בת, בת בלונדינית גבוה עם עור שזוף וחלק שאותה היא אהבה בכל נפשה.

יום אחד, הבת שלה יצא לטיול מחנאות בן כמה ימים, וחזרה באמצע הלילה.
הבת חזרה עם בטן מקרקרת וביקשה אוכל, אבל לאישה לא היה מלח, ובכפר הזה נחשב לא מנומס להגיש אוכל בלי מלח. לכן, כמו בכל יום (אבל בלילה) האישה חסרת השם הלכה לשכנה לבקש מלח.
באו ניזכר שאף אחד בכפר הזה לא יוצא החוצה באמצע הלילה, ולמרות זאת האישה יצאה להביא מלח לבת האהובה שלה. האישה הלכה לאט מאוד ולכן הדרך נראתה לה ארוכה מאוד. הליכה שאמורה לקחת כמה דקות לקחה חצי שעה. היא רעדה עם כל משב רוח, וכל קול הכי קטן כמעט גרם לה לקבל התקף לב.
הלילה היה משפיע באופן הזה על כל אחד, גם על הבן אדם הכי אמיץ בעולם. גם המדען הכי גאון בעולם לא היה מצליח להסביר את הפחד הזה. הפחד הזה פשוט היה שם, לא מוסבר, והוא התעורר כל לילה.

בסוף האישה הצליחה להגיעה לדלת הבית של השכנה ודפקה שלוש נקישות ארוכות. השכנה פתחה את הדלת עם שיער שיבה, פנים מקומטות, עיניים אפורות וצלולות כתמיד, וחיוך מזויף- החיוך היה כל כך מזויף, שהיה ברור שהיא כעסה על ההפרעה באמצע הלילה. "יש לך מלח?" שאלה האישה חסרת השם את השכנה שאלה שהיא שואלת כל יום ויום, בכל עונות השנה, ובכל מזג אויר שהוא. "בשעה כזאת?!" שאלה השכנה בזעף. "טוב, את יודעת מה תיכנסי בזמן שאני מביאה מלח- אסור להיות ברחוב באמצע הלילה."

האישה נכנסה לחדר קר ולא מזמין שמואר בקצת נורות פלורצנת מרובעות – כמו בבית חולים, מלא כסאות עץ קשים וחסר חלונות. השכנה סגרה אחריה את דלת הפלדה השחורה בחריקה ממושכת. "חכי כאן." אמרה השכנה " אני הולכת להביא לך מלח גס." האישה חסרת השם רק הספיקה להתיישב על כיסא עץ קשה, ולהסתכל על קירות העץ העקומים והרטובים וכבר השכנה חזרה עם צנצנת מלח גס וקופסא מלאה מקלות עבים וקטנים, בערך בגודל אצבע, מצופים באבקה לבנה. "הבאתי גם מקלות מלוחים, כדי שתישארי קצת איתי." אחרי שאמרה את זה, השכנה הוציאה מקל מלוח, והושיטה אותו לאישה חסרת השם.
"הכנת אותם בעצמך?" שאלה האישה.
"כן, כן." ענתה השכנה. "נו קבר כמה אפשר להתעכב, פשוט תיקחי מקל ותאכלי!!!!!!" אז האישה לקחה מקל אכלה, והצטערה על זה. המקל גרם לה לקלקול קיבה רציני, והיא כמעט הקיאה על השכנה. השכנה הבינה מיד מה קרה, ואמרה באימה "רוצי, רוצי מהר לשירותים! הם בדלת האחרונה במסדרון." האישה קיבלה את העצה.

כשיצאה מהשירותים, הבחינה בריח מוזר מאחת הדלתות, ולא יכלה לעמוד בפיתוי – היא פתחה את דלת הפלדה השחורה- נראה שכל הדלתות בבית של הזקנה עשויות פלדה כבדה וזאת הייתה כבדה במיוחד, ואפשר היה לחשוב שלא רצוי שיפתחו אותה, אבל במאמץ גדול האישה הצליחה, באיטיות רבה, לפתוח את הדלת, ועם כל סנטימטר וסנטימטר התעצם הריח. לבסוף הדלת הייתה פתוחה לגמרי, ואפשר היה לראות שזה מטבח.
הריח יצא מהמקרר.
היא פתחה את המקרר, ושם היא ראתה…