מפורסם – פרק 5 – קללה בשפה שהיא לא מבינה

הרפר מקליין ישבה בכיתתו של מר קולמן, המורה לתקשורת, לצד שולחן יחיד קטן עשוי עץ. היא תופפה באצבעותיה על השולחן כך שהיא פורקת את עצביה מבלי שאף-אחד מסביבה יישמע. הכיסא שמלפניה היה ריק, הכיסא של אלכס. זה היום השלישי ברציפות שאלכס, חברתה הטובה ביותר של הרפר, לא מגיעה לבית-ספר. היא הייתה די בטוחה שיסלקו אותה, מה שגרם לה להיות עצבנית ומוסחת דעת עד כדי כך, שאפילו לא שמה לב שהסרט המשעמם על תולדות המצלמה הסתיים והאורות בכיתה החשוכה נדלקו. כמה מהתלמידים פלטו אנחת רווחה, חלק סגרו את הטלפונים שלהם כדי שאף-אחד לא ישים לב שהתעסקו בהם, חלק אפילו לא הרימו את הראש. כנראה נרדמו. רק הרפר נעצה את מבטה קדימה, על כיסא העץ שמלפניה. לא רק שהיא לא באה לבית-ספר, היא גם לא ענתה לה. לא לשיחות מידי שעה, לא להודעות הטקסט הקבועות, אפילו לא כשדפקה בדלת ביתה בחוזקה כזאת שכמעט נשברה. כאילו אלכס התנדפה, כאילו מעולם לא הייתה.
קולו של מר קולמן נשמע ברקע, מעומעם ושקט. אחריו גם הצלצול נשמע ותלמידי כיתתו של מר קולמן פצחו בריצה ויצאו מכיתת הלימוד במהירות. הרפר עשתה הכל בהילוך איטי. היא אספה את דבריה והכניסה אותם לתיק, קמה ממקומה ועזבה את הכיתה, בעוד היא לא מפסיקה לנעוץ את מבטה בכיסא של אלכס. היא שיחקה בקווצת שיער מתולתל ואדמוני כשיצאה החוצה. טריקת דלת העירה אותה מחלומה בהקיץ והיא הבחינה בדמות מבוגרת עומדת בין הדלת הסגורה לבין הרפר. שיערו החום סודר בקפידה והוא לבש חולצה לבנה מכופתרת ועניבה שחורה.
"הכל בסדר?" קולו היה ספק מרגיע ספק תקיף. הרפר הסתכלה עליו וזיהתה את דמותו של המורה שלה, מר קולמן. היא לא אמרה כלום, רק הנהנה.
"את זוכרת את המשימה הקטנה שלנו, נכון, העלמה מקליין?" היא נשכה את פנים לחייה.
"אני שונאת שמדברים אליי כמו אל ילדה קטנה, אתה כבר אמור לדעת את זה." היא ירקה את המילים ודחפה אותו הצידה בניסיון לפתוח את הדלת ולצאת להפסקת הצהריים.
"אל תתחצפי, עלמתי. שאלתי שאלה פשוטה ואני חושב שסיכמנו את הכללים. את עונה בכן ובלא, אם זה משהו חושב להוסיף אבל משהו באמת חשוב-" הוא הדגיש את המילים האחרונות- "את תרחיבי. זוכרת?" הוא בחן אותה.
"כן," היא אמרה בנימת זלזול. "הו, כן יש לי משהו חשוב להוסיף." הוא התבונן בה בספק סקרנות ספק עצבנות. היא הפנתה אליו אצבע משולשת ויצאה מהכיתה באיטיות, נתקעת בנבחרת המעודדות של בית-הספר בצבעי כתום ואדום. היא שמעה את אחת מהן אומרת משהו על גובהה הנמוך של הרפר אבל התרחקה משם.
"ריתוק, העלמה מקליין!" המורה שלה עמד בפתח הדלת וצעק אליה.
"תקפוץ לי!" היא צעקה אליו מבלי להסתובב. היא יצאה אל החצר ההומה נערים ונערות והתיישבה על מדשאה ירוקה, תחת עץ גדול והוציאה מהתיק הכחול שלה את ארוחת הצהריים שלה אשר הייתה עטופה שקית חומה. היא פתחה את השקית והחלה מוציאה את תכולתה. כריך חמאת בוטנים וריבת תות, אגס, קופסת מיץ ענבים ובתחתית השקית היה פתק לבן, בטח מאימא שלה. היא פתחה אותו.
אל תגרמי לי לעשות משהו שאני אתחרט עליו.
הרפר קימטה את הפתק והכניסה אותו לכיסה בעודה מגדפת את כותב הפתק. היא הוציאה את הטלפון הנייד שלה וחייגה מספר שזכרה בעל-פה. כעבור כמה שניות קול חרישי, אך מוכר ענה.
"הלו?"
"אלכס! תודה לאל, חשבתי שכבר קרה משהו נורא! את בסדר? למה את לא עונה לי? למה את לא מגיעה לבית-הספר?" שאלה הרפר מדאגה.
"אני…" היא התנשמה, "א-אני בסדר."
"הספקת להשיג את הריאיון? יסלקו אותך אם לא תגישי אותו, אלכס. אסור שזה יקרה!"
"אפשר לחשוב שזה ממש סוף-העולם אם יסלקו אותי." קולה של אלכס היה צרוד וחרישי, אך בכל זאת ניתן היה לשמוע בקולה את התוקפנות ואי-העניין, כאילו אומרת אני שמה פס על מה שהם חושבים. "בכל מקרה, עדיין לא. אני עובדת על זה."
"את מה?! מועד ההגשה הוא למחר, אלכס. עד מתי תעבדי על זה?"
"למה כל-כך אכפת לך? לא אותך יסלקו." הרפר רצתה להגיד בדיוק מה שחשבה, אבל זה היה הורס את כל התוכנית. היא לא יכולה לחשוף פרטים, בטח שלא לאלכס.
"כי את החברה הכי טובה שלי," היא נגעלה מהדביקות שבמילים, "אין לי אף-אחד כאן מלבדך. אני צריכה אותך לידי." היא גלגלה את עיניה.
"תקשיבי, הרפר, אני חייבת לסגור." ולפני שהספיקה להגיד עוד מילה, השיחה נותקה. הרפר תפסה את ראשה בעצבים והחלה לאכול את הכריך שלה, לוגמת מיד פעם מקופסת המיץ. לאחר זמן מה נשמע צפצוף הטלפון.
יפה מאוד, מקליין.
היא כיבתה את הטלפון ותחבה אותו עמוקות לתוך תיקה. היא לא רוצה לקרוא עוד הודעות כאלו. כל העניין הזה התחיל לעלות לה על העצבים. למה היא נכנסה בכלל לעסק הזה? הו, כן, עכשיו היא נזכרה. אימא שלה. ודודה שלה. לולא הן, היא הייתה יכולה לחיות את חייה בשקט. עדיין בדירת שלושה חדרים בצפון וושינגטון הבירה, עם החברות שמקבלות אותה כמו שהיא. אבל איזה מקרה "דחוף" התעורר בלוס-אנג'לס, קליפורניה, ועכשיו הרפר נתקעה בבית-ספר פלצני, עם ילדות סנוביות, מפונקות ועשירות שלא מחבבות אותה כלל, באמצע תוכנית פסיכופתית שהחלה לפעול אחרי מה שקרה בשנות ה-90 המאוחרות. דווקא עכשיו הם החליטו להוציא את המבצע לפועל? היא הייתה מתלוננות בפני אוזניה של דודתה כל-כך הרבה פעמים, עד שהיא הייתה מגלגלת את עיניה בתגובה ונושפת אנחת כעס. אז גם הרפר יכולה להתעלם מהם, גם הרפר יכולה לנשוף בכעס ולגלגל עיניים.
נמאס לה להיות החיילת שלהם.
הצלצול נשמע והיא ארזה את דבריה, פנתה למגרש המוכניות, הדליקה את המנוע של הטויוטה האדומה שלה ונסעה משם.

*

אלכס ניתקה את השיחה ובלעה עוד גלולה אדומה להורדת החום בהוראה של אנסטסיה. היא לא הגיעה לבית-הספר שלושה ימים כי היה לה חום גבוה.
כן, בטח.
אבל אלכס החלה להירגע, עקב האירועים שהטרידו אותה, אחרי שיחות ארוכות עם דילן שבהם הסביר לה שאנונימי (כך החליטו לקרוא לזה שרודף אותם) או א' בקיצור, הוא רק מאיים, בינתיים. אבל דילן יודע בוודאות שהוא מחזיק באביו, הוא שלח לדילן לא מעט סרטונים ותמונות. אמנם העניינים נרגעו וא' לא הטריד את אלכס, היא לא הצליחה להרגיע את עצמה ממש. עדיין היו בה חששות והיא חטפה רעידות ועוויתות כל פעם שדיברה עליו. דילן סיפר לה על המון פעמים שבהם היה נתון לשליטתו של א'. זה נמשך כמעט חודשיים.
"אבל למה הוא עושה את זה? למה דווקא אתה? למה דווקא אבא שלך?" היא שאלה את דילן ומצחו התקמט. הם שוחחו ב"סקייפ" מה שנתן לאלכס הצצה קטנה למקום מפגשם של השניים מחר בערב, לריאיון. דילן ישב על הכיסא המסתובב מול המצלמה ומאחוריו, ניצבה מיטה זוגית מוצעת ומסודרת, ארון בגדים לבן וגדול, מראה תלויה על הקיר וכמה חלונות פתוחים לרווחה. הוא היה לבוש בחולצת טריקו לבנה ושיערו היה פרוע.
"אני באמת לא יודע, אלכס. תאמיני לי שאני מנסה לפענח הכל כבר חודשיים."
"הכל?" היא כיסתה את עצמה בשמיכה וסידרה את הכרית מאחוריה. היא לגמה מספל הקפה המהביל שניצב על שידת העץ לצד המיטה.
"כן, אלכס, הכל. מי זה, למה הוא עושה את זה וכל השאלות ששאלת אותי עכשיו." הוא נראה מיואש. ראשו נח על ידיו כך שמבעד למצלמה היה ניתן לראות רק את שיערו הבלונדיני והחדר שמאחוריו.
"דילן, טוב שאתה כאן. הבכורה צלחה ממש! תראה כמה תגובות טובות פרסמו עלינו בעיתון!" אישה בגיל העשרים לחייה נכנסה לחדר ללא אזהרה מוקדמת ובידיה העיתון של הבוקר. היא הצביעה לו על המיקום בו נמצאה הכתבה והוא בחן את הדף מקרוב. "ומי זו?" היא שאלה, מורידה את משקפיה השחורים לקצה אפה, בוחנת את מסך המחשב מקרוב.
"לילי, הכירי את אלכס ראסל, היא תבוא לראיין אותי היום." אמר דילן והחווה בידו למסך. "אלכס, הכירי את הסוכנת שלי, לילי מתיוס." היא נופפה בידה וחייכה חיוך מלא שיניים ישרות ולבנות.
"ולמה בדיוק את צריכה לראיין את דילן? לא זכור לי שהתקשרו אליי מעיתון כלשהו, וחוץ מזה, היא נראית די צעירה כדי לא להיות כתבת, לא?" את החלק האחרון אמרה בלחש, אבל אלכס בכל זאת שמעה.
"היי, אני כאן. ו… ה-הטילו עליי משימה מבית-ספר, א-אני לומדת ב-במגמת קולנוע." היא גמגמה בטיפשות ורצתה להרביץ לעצמה על כך. "זה פשוט… הריאיון הזה זה עבודת הסיום שלי, מועד ההגשה הוא מחר. רציתי לראיין אותו בבכורה אבל הייתי חייבת ללכת לפני שנגמר הסרט."
לילי נעצה מבט עצבני בדילן. "כנראה שלשניכם היו סידורים." היא סיננה מבין שיניה. אלכס ניסתה להראות כמה שיותר מבולבלת.
"תשמעי ילדה, אני לא יודעת מי את, אני לא חושבת שתוכלי לבוא."
"תסלחי ללילי, לפעמים היא מתנהגת כמו אימא שלי." הוא חייך אליה חיוך מזויף. "ברור שאת יכולה לבוא, כמה זה הריאיון יימשך?"
"חצי שעה, לכל היותר."
"מצוין. ביי, אלכס." הוא סגר את השיחה לפני שלילי תספיק להתנגד ולהגיד משהו נוסף. המסך החשיך והיא החזירה את ספל הקפה למקומו בשידה. היא הסתכלה על שעון הקיר המרהיב שניצב מול מיטתה, יש לה עוד שלוש שעות עד הריאיון. השעה הייתה שעת צהריים מוקדמת ואלכס החליטה לקום מהמיטה, שלא יצאה ממנה שלושה ימים – כן היא גם לא התקלחה, למה ציפיתם מנערה שעוברת התקפי חרדה? – ונכנסה במהירות לאמבטיה. המים החמים שטפו ממנה את כל הדאגות והצרות שהביא איתו ליל ההקרנה. היא עטתה על עצמה מגבת בדיוק כששמעה קול ניפוץ מהקומה למטה. היא פתחה את הדלת במהירות וצעקה לכיוון המדרגות.
"מי שם?" אנסטסיה יצאה לקניות במכולת לפני כשעה, היא לא הייתה אמורה לחזור כל-כך מהר. ואם כן הייתה חוזרת ושוברת משהו, כנראה אלכס הייתה שומעת קללה בשפה שהיא לא מבינה. אף קול לא ענה. היא חזרה על השאלה פעמיים נוספות ושוב, אין קול ואין עונה. היא ניגבה את גופה הלח במהירות, לבשה גופיה שחורה ומכנס קצר לבן וירדה למטה, אוחזת בידה מקל מטאטא לצורך הגנה. היא ירדה באיטיות במדרגות ששמעה פסיעות מהירות על מה שכנראה התנפץ.
"אני יודעת שאתה כאן!" היא צעקה שוב, מניפה את מקל המטאטא מולה, מביטה לכל הכיוונים בניסיון למצוא את הפורץ, או מי שזה לא יהיה. כשהגיעה לסלון הגדול דלת הכניסה הייתה סגורה, עובדי הגינה מבעד לקיר השקוף עבדו כרגיל וכשהבחינו באלכס ומקל שבידה, קימטו את מצחם כלא מבינים מה קורה. היא רק חייכה חיוך מאולץ והמשיכה לכיוון המטבח. משיכות באף ונשימות מהירות נשמעו מבעד למסדרון אשר מוביל לחדר האוכל. דלת חדר האוכל הייתה פתוחה לרווחה ודמות של אישה הלובשת שמלה לבנה השתרעה על הרצפה, אוספת את שברי כד החרסינה האהוב על אנסטסיה.
ומה אם זה הוא?
חשבה לעצמה בליבה. ידיה החלו לרעוד והיא כמעט ואיבדה שליטה על המטאטא. הוא נפל מידה והדמות שהייתה על הרצפה הסתובבה לכיוונה, בעוד פולטת זעקת בהלה. אישה בגיל השלושים החייה הסתכלה על אלכס מלמטה. חיוורת ועיגולים שחורים מתחת לעיניה התכולות. שיערה החום-שחור גלש על כתפיה הצנומות ושפתיה הדקיקות חייכו אליה.
"ג'-ג'-ג'סיקה?" הצליחה לפלוט אלכס בגמגום קל.
"אלכס!" האישה קמה על רגליה וחיבקה את אלכס. "את יודעת שאני שונאת שאת קוראת לי ככה, תקראי לי אימא." אלכס ההמומה בחנה את שברי הכד על הרצפה.
"איך זה קרה?" היא החוותה בידה על שברי הכד, התנתקה מהחיבוק של אימה וכשלה ברגליים רועדות אל עבר השברים, אוספת אותם במהירות. "מה את עושה פה? את לא אמורה לחזור בעוד כמה שבועות? איפה ריצ'ארד?" אימה של אלכס, ג'סיקה, נעצה בה מבט ואלכס שינתה הנוסח. "איפה אבא?" היא אמרה בחוסר רצון.
"הוא היה צריך להישאר באירופה, אני באתי לביקור קצר. אני חוזרת בעוד כמה ימים לאירופה." ג'סיקה אמרה כאילו היא מסבירה מה יש לאכול היום. כמישהי שלא להיות בבית זאת השגרה וכולם אמורים להיות בסדר עם זה. היא שמה לב לאי-נוחות שגרמה הידיעה לאלכס ושינתה מיד נושא. "מה קרה ליד שלך?"
"תאונת דרכים," אלכס התעצבנה על כך שג'סיקה לא טרחה בכלל להתעדכן ולבדוק מה שלום ביתה היחידה. ג'סיקה לא אמרה כלום וניגשה לעזור לביתה.
"אני שמחה שאני בבית, את לא?" אלכס רק חייכה חיוך מזויף וקמה על רגליה, בידיה הרועדות השברים הגדולים ונכנסה למטבח. הוא היה חדר גדול ומלא תנורים, כיריים, הרבה סוגים של כלי בישול ואכילה ולצד הדלת החומה היה פח. היא זרקה לשם את השברים ויצאה במהירות, מבלי להסתכל על אימה והסתלקה חזרה לחדרה. ג'סיקה נראתה מאוכזבת שלא הצליחה לפתח שיחה עם ביתה. היא החלה לפקפק בכישורי ההורות שלה והתיישבה לצד שולחן העץ הגדול, מתבוננות בשמיים התכולים ובמדשאות הירוקות והמטופחות של החצר. הגננים עבדו במרץ והשקו את הפרחים, גזמו את השיחים, כיסחו את הדשא וקטפו פירות שונים מעצי הפירות הגבוהים והמרהיבים. אור השמש חדר דרך הדלתות השקופות והאיר את החדר בטבעיות. היא נאנחה בשקט ועיסתה את רקותיה בידיים מלאות טבעות וצמידים. כל אחד מתכשיטיה מספר סיפור אחר, ג'סיקה היא לא מהנשים שקונות לעצמן תכשיטים, היא מקבלת אותן כמתנה חשובה מבעלה או מאיש חשוב כזה או אחר. צלצול הטלפון העיר את ג'סיקה מחלומה בהקיץ והיא ענתה לשיחה.
"נו," קול גברי ועמוק נשמע מהצד השני של השיחה.
"אני באמריקה." היא ענתה באנחת ייאוש.
"ו…?" הוא לא היה סבלני במיוחד.
"היא לא נראית טוב. היא חיוורת מידי, והיא לא מוכנה לדבר איתי."
"זה לא קשור, היא לא רצתה לדבר איתך אף-פעם בגלל שכל הזמן היית בנסיעות עסקים."
"איך אתה מעז לדבר עליי ככה? אני צריכה להזכיר לך מי אני?" דממה. הקול הגברי לא ענה, רק נשימותיו נשמעו. "יפה מאוד. אז שאני לא אשמע אותך מדבר שוב עליי, על משפחתי או על איך אני מתפקדת כהורה. זה לא שאתה מצליח כל-כך בעסק הזה. אין צורך להזכיר מה קרה לאשתך, נכון?"
"אנחנו מבזבזים את הזמן עם הריבים המטופשים האלה!" הוא נשמע כועס ולא התייחס בכלל לעקיצה הקטנה על אשתו לשעבר.
היא פלטה אנחת כעס. "אנחנו מוציאים את הפגישה לפועל."
"גברת ראסל, אני לא רוצה להכעיס אותך שוב, אבל… הפגישה? זה יהרוס הכל!"
ג'סיקה התעצבנה וניתקה את השיחה, בתקווה שיעשה את שהורתה עליו. היא שונאת שמפקפקים בה ובשיקול דעתה, היא יודעת טוב מאוד מה היא עושה והיא אוהבת שהכול עובד בדיוק כמו שהיא רוצה. חוץ מזה, לא היה לה זמן לוויכוחים אחרים. חריקת הדלת נשמעה מאחוריה, ואחריה זעקה קטנה. היא הסתובבה והבחינה בדמות שחומת עור ומלאה.
"אנסטסיה, לא ראיתי אותך שם." אמרה ג'סיקה בנחמדות.
"אני שמעתי הכל," היא נראתה מבוהלת, "אני מתקשרת למשטרה." פניה של ג'סיקה הרצינו והיא קמה לאנסטסיה באיטיות.
"כל מה ששמעת, הוצאת אותם מהקשרם. אני יכולה להסביר." ג'סיקה אמרה בנועם וקמה על רגליה. אנסטסיה כשלה לכיוון הסלון, מסתכלת מידי פעם לאחור על פניה של ג'סיקה. היא הוציאה את מכשיר הטלפון השחור מכיסו האחורי של הג'ינס הכהה שלבשה וחייגה למוקד החירום. הם ענו במהירות, אך אנסטסיה לא הספיקה להגיד כלום.