מסובכת – פרק 9 ואחרון – חלק ב׳ !

קודם כל ולפני תחילת הפרק – סליחה ענקיתתתת. נעלמתי כמעט לחודש בגלל עומס בעבודות לחופש. אז אני חוזרת לאט לאט. אני מודיעה מראש שאני לא יספיק להעלות פרק מהסיפור הבא שלי כל יום , ואפילו אולי אני יספיק להעלות רק פעמיים בשבוע.
אז תודה לכל הקוראים המדהימים שלי !!! ראיתי שמאז שהלכתי התווספו קוראים , שמחה שקראתם !

—–

מהפרק הקודם – ״לפתע הבחנתי בערך ב5 בנות שרועות בצד שמאל לידי על הרצפה״.

**** תחילת חלק ב׳ – סוף סיפור ****

התחלתי לצעוק בשל המראה של הבנות שלידי. הן פשוט ללא רוח חיים , אולי גוססות.. אני בהלם מכל מה שקורה פה.
אני וטום הרמנו את דניס מעלינו בחשש ושמנו לב שהצרחות נמשכות אבל לא לידינו.
הסתכלנו סביבינו וחמשת הבנות שראיתי פשוט לא נשמו. כך גם דניס.
התחלתי לנשום בכבדות ולרגע שכחתי שטום איתי. הוא חיבק אותי בחוזקה וקצת נרגעתי.
״שבי״ הוא לחש.
ישבתי מבולבלת ״למה לשבת ??? צריך להציל את כולם !!!״
״לא צריך. כולם ימותו בסוף. כולם נגד כולם״ הוא אמר בצער והבין לפי הבעת פניי שלא הבנתי. ״לפני שהגעת לפה היו שמועות שכמה בנים דיברו על להשיג אקדחים מבחוץ , לפזר אותם ברחבי הפנימייה ולהשתמש בהם מתי ש׳צריך׳. השמועות התפתחו לזה שהם מתחננים לרצוח את כולם ולהתאבד בגלל שהחיים בפנימייה הזו היא כמו מוות. הם חושבים שהם עושים לכולם פה ׳טובה׳. כל הנערים והנערות חשבו שזה רק שמועה אבל כנראה שזה מה שקורה פה. כמעט כולם יודעים על מיקום האקדחים אז כנראה הם מנסים להרוג גם את הבנים האלו. אולי אפילו חלק השתגעו מהלחץ והתחילו פשוט לירות בחברים שלהם. זה ההסבר היחיד.״ טום סיים להסביר וניסה לדבר כמה שיותר חזק בשל כל היריות והצרחות שברקע.
״איך לא ירו בנו?״ שאלתי אותו. לא הייתי מופתעת ממה שהוא סיפר כי כל הדברים שקרו לי פה היו הזויים.
״כנראה כבר חשבנו שאנחנו מתים..״ הוא מילמל.
לאחרי כמה שניות של שתיקה והאזנה לעוד צרחות ויריות שלאט לאט מצטמצמות החלטתי שנמאס לי. קמתי והתחלתי ללכת במהירות לעבר חדר האוכל שהיה הגיע רוב אלינו. טום מילמל משהו ואז הלך בעקבותיי.
המראה שראיתי זיעזע אותי. ואז נזכרתי במה שראיתי כשהגעתי למקום הזה. לא היה לי סתם חלום של שיגעון. זה היה חיזיון.
10 נערים ונערות שרועים על רצפת חדר האוכל וחלקם על השולחנות,ללא רוח חיים. ליד כל אחד מהם כתם דם בינוני.
מסביבם כל חדר האוכל הרוס וצלחות וכוסות נשברו על הרצפה.
התעלמתי מטום שמילמל לי משהו והתחלתי לרוץ לעבר הסיפרייה.
אותו מראה נראה שם , רק שהפעם מספר הנערים הוכפל.
זה היה כה מזעזע.
כשהגעתי לחדר עם קיר צבעוני גיליתי גם את אותו המראה,רק שהפעם אלו היו הנערות החמודות מחדר הריקוד,שוכבות על המדרגות והיה כתם דם על כל אחת מהתלבושות שלהן שהיו כבר מוכנות לריקוד שבחיים לא ירקדו.
רציתי לצרוח,רציתי לעוף מהמקום הזה. רציתי כבר מהרגע שהגעתי לפה.
רציתי את אמא ואת אבא שכבר לא איתי המון זמן.
שמעתי צרחה אחת אחרונה וירייה נוספת.
זה הגיע מחדר אחד עם קיר אפור.
רצתי אליו בלי לבדוק אם טום עדיין מאחורי ושכחתי לרגע מזה שאני מודאגת לזה שבכלל לא ראינו את רוי מההתחלה של הבאלגן.
בחדר עמדו 7 בנים ונערה אחת עם תלבושת בלרינה שהיה נראה שהיא נגדם.
התחלתי לרוץ לעברם במהרה בלי לחשוב בכלל.
שמעתי 7 יריות והבנתי שהנערה האחרונה בפנימייה הזו חוץ ממני גם מתה.
הרגשתי לפתע כיאילו הזמן עוצר. ראיתי מולי את האקדח של הנערה נופל על הרצפה וקפצתי עליו.
התחלתי לירות בהם אחד אחד.
חשבתי שזה כבר הסוף שלי. הרי 7 מול אחת וכולם עם אקדחים.
הם ירו בי בחזרה אבל איך שהוא הצלחתי להתחמק מכולם. רק שהסתכלתי לצדדים הבחנתי ברוי ובטום מחזירים לבנים האלו אש.
בכל הבאלגן הזה הרגשתי ירייה אחת ברגל ונפלתי על הרצפה בכבדות.
לפתע שמעתי שקט מוחלט.
למרות כל הכאב,הסתכלתי מולי וראיתי את שבעת הבנים מולי , מובסים.
התפללתי שטום ורוי בסדר.
הסתכלתי מאחורי וראיתי את טום רץ לעברי. הוא היה נראה בסדר.
רוי היה מוטל על הרצפה והתחלתי לבכות.
״אלי הכל בסדר ירו בו בכתף,אם מטפלים בזה מהר הוא יהיה בסדר. הבעיה היא שהוא נפל על הראש. בקיצור,צריך לקחת מיד גם אותו וגם אותך לבית החולים.״ טום אמר לי ונרגעתי מעט.
הרגשתי קצת מטושטשת וחלשה פתאום. עיניי נסגרו לאט לאט.

******

התעוררתי בבית חולים. הרגשתי קצת כאב ברגלי עדיין. הסתכלתי לידי וראיתי את טום יושב לידי מודאג ואז מחייך כשהוא רואה אותי ערה.
״דאגתי לך״ הוא נישק אותי נשיקה קטנה על הלחי.
חייכתי אליו בטשישות.
״איפה רוי?״ שאלתי את טום והחיוך שלו ירד.
״הכתף שלו בסדר אבל בגלל המכה בראש הוא לא מתעורר.. הרופאים לא יודעים מה זה והם לא בטוחים שזה תרדמת. הם משערים שאם הוא יתעורר זה יקח בערך חודש או פחות״ התחלתי לבכות.
״אבל הוא יתעורר בטוח ?״ אמרתי בזמן שהוא ניגב לי דמעה.
הוא לא ענה והבנתי שהוא לא יודע.

********
״וזהו.
עד היום החבר שלי רדום. החבר השני שלי לא יכול לראות אותי בגלל שאני תקועה בחדר הזה והוא מתוחקר בחדר אחר.
אני ישנה כמעט חודש בחדר חקירות המסריח הזה ואני מקווה שאני יכולה סוף סוף ללכת.״
סיימתי את דבריי והגעתי לסוף הסיפור.
השוטרת הודתה לי ויצאה מהחדר.
שמעתי אותה אומרת משהו לשוטר אחר או לבוס שלה והצמדתי את אוזני לדלת כדי לשמוע.
״אז הסיכום לחקירה יהיה מוגש אצלך בכתב עוד שעה,ובינתיים – בקצרה – אלינור לא אשמה , היא לא שיקרה כמו כל הנחקרים , סיפרה פרטים חשובים , ועוד משהו שממש מדאיג אותי – אני חושבת שהיא קצת השתגעה מכל מה שעבר עלייה.. החיוך הזה שאני רואה במצלמות שהיא מחייכת תמיד אחרי שאני יוצאת מהחדר .. הדיבור המוזר על דברים .. ההתעקשות על השם אלי למרות שהיא לא אהבה אותו… לדעתי היא צריכה לדבר עם מומחה״ היא סיכמה והבחור הודה לה ומילמל שהוא יטפל בהכל.
״אולי באמת קצת השתגעתי״ מילמלתי לעצמי ואז התחלתי לחייך. חייכתי במשך כמה דקות שלמות וקלטתי שאולי אני באמת לא בסדר.
ניסיתי קצת להרדם ולנוח אבל לא הצלחתי.
לפתע השוטרת נכנסה לחדר ״את יכולה ללכת. אה ויש שינוי במצבו של חבר שלך. את והחבר השני שלך״ השוטרת חייכה לעצמה על העניין הזה של השני חברים והמשיכה ״יכולים ללכת לבית החולים״.

כשהגענו וראיתי את טום יורד מהמכונים משטרה רצתי אליו וחיבקתי אותו חיבוק חזק.
התנשקנו והחלפנו כמה מילים.
״אלינור אנחנו ניהיה איתך בקשר. בינתיים את משוחררת.״ השוטרת אמרה והנהנתי.
אני וטום נכנסנו לחדר של רוי והופתענו לגלות שהוא התעורר.
רצנו לעברו בשמחה. טום חיבק אותו ואני ורוי התנשקנו ברגש אחרי חודש בלי לראות אחד את השנייה.
דיברנו קצת בינינו על כמה שאנחנו שמחים שהוא בסדר ותוך כדי הדיבורים שמעתי צעדים כבדים שמתקרבים לחדר.
לפתע התגלה בדלת החדר המנהלת. היינו מופתעים לראות אותה והשתתקנו.
״אני צריכה לסיים את העבודה״ היא חייכה ותוך שניות הרגשתי כדור ישר בליבי. הספקתי לשמוע את טום ורוי צורחים אך לאט לאט הכל ניהיה מטושטש.
הבנתי שזה הסוף בשבילי. אבל לפחות זה הסוף עם הנערים שאני אוהבת.
חייכתי במעט כוחי האחרון.
חיוך של שיגעון או חופש או פחד .. לא יודעת. פשוט חיוך.
למה מגיע לי כל זה?
למה אני כל כך מסובכת.