מסובכת – פרק 6 – חלום ותשובות

״אז את אומרת לי שאת פשוט ראית את המראה הזה,סתם ככה?״ השוטרת התעניינה שוב.
״לא,אמרתי לך. זה היה חיזיון״.

******************

״אלי״ פקחתי לאט את עיניי וראיתי מולי את טום.
קמתי מהרצפה והזדעזעתי לראות שהמראה שראיתי נשאר כמו שהוא.
10 נערים ונערות שרועים על רצפת חדר האוכל וחלקם על השולחנות,ללא רוח חיים. ליד כל אחד מהם כתם דם בינוני.
מסביבם כל חדר האוכל הרוס וצלחות וכוסות נשברו על הרצפה.
התעלמתי מטום שמילמל לי משהו והתחלתי לרוץ לעבר הסיפרייה.
אותו מראה נראה שם , רק שהפעם מספר הנערים הוכפל.
זה היה כה מזעזע.
רציתי לעלות במדרגות לעבר חדרי ולהתפלל שכל זה היה בראש שלי וכשהגעתי למדרגות גיליתי גם את אותו המראה,רק שהפעם אלו היו הנערות החמודות מחדר הריקוד,שוכבות על המדרגות והיה כתם דם על כל אחת מהתלבושות שלהן.
רציתי לצרוח,רציתי לעוף מהמקום הזה. רציתי את אמא ואת אבא. רציתי את החברות שלי. וגם התגעגעתי לדניאל.
הרגשתי פתאם כאב חד בלחי ופתחתי את עיניי במהירות ובבהלה.
זה היה חלום.
ראיתי מולי את טום ולא יודעת למה אבל פשוט הבאתי לו חיבוק.
״אלי את לא התעוררת , הייתי חייב לעורר אותך. מצטער על הסטירה. הכל בסדר איתך? את צרחת קודם.״
״אני.. אני.. זה היה נורא״ מילמלתי בין התנשפות להתנשפות.
״בואי לסיפריה,בסדר?״
הנהנתי והלכנו לשבת על הפופים שבחדר הגדול עם הספרים הרבים.
״תשאלי כל מה שעולה בראש שלך״ אמר והניח את ידו על ידי.
לא נמנעתי מהמגע שלו והתחלתי לשאול ״נתחיל מההתחלה. למה עזאזל כולם קוראים לי פה אלי? השם שלי הוא אלינור!״
״אנחנו צריכים שם כיסוי,כדי שלא יגלו אותנו״
״יגלו אותנו?״ שאלתי מבולבלת.
״תמשיכי לשאול ואני יגיע לזה שוב.״ מילמל.
״בסדר. למה כולם לובשים שחור ? למה הדלתות בצבעים עצובים ?״
״אנחנו לא רוצים לבזבז את הכסף שאנחנו מקבלים על כביסה. והבגדים השחורים אלו הבגדים היחידים שמרשים לנו לכבס בחינם. ולגבי עיצוב הפנימייה – זה כבר עסק של המנהלת,לא יודע למה״.
״כסף שאתם מקבלים?״ עם כל התשובות שקיבלתי עד עכשיו עדיין לא הבנתי כלום. הוא לא ענה לי אז המשכתי לשאול. ״למה כולם פה כישרוניים? כיאילו רוקדים שרים וזה.. בפנימייה לא אמורים ללמוד??״
״טוב אני..״ הוא לקח נשימה ״אני יספר לך הכל. אבל תבטיחי שאת לא אומרת לאף אחד שסיפרתי לך,בעיקרון את אמורה לגלות את זה לבד.״
״מבטיחה״ הנהנתי,מסוקרנת.
״אנחנו גונבים.״ אמר בקלילות אך גם בחשש. לא הבנתי כלום אבל הוא המשיך לדבר. ״בכל יום בין הצהריים לאחר הצהריים כמעט כולנו יוצאים מהפנימייה לאיזורים שונים בעיר כקבוצות ומעלים מופע. חלק רוקדים, חלק משחקים,חלק שרים.. וחלק מוכרים את חפציהם או דברים שהכינו. כשאנחנו מופיעים אנשים שמים לנו קצת כסף בכובע,אבל זה לא מספיק. אז מכריחים אותנו לגנוב מאנשים. כשהקבוצות מופיעות והאנשים מרותקים להופעה,אנחנו לוקחים מכיסם את הארנקים. אבל מי שלוקח זה לרוב הנערים והנערות החזקים,מפני שאם מישהו מסוכן יגלה שגונבים ממנו הוא יכול פתאום לאיים עלינו על סכין או משהו דומה.״
הייתי המומה לגמרי,אבל פתאום הכל היה נראה לי הגיוני. קיבלתי תשובות לרוב השאלות שלי.
רציתי שהוא ימשיך אבל הייתי חייבת לשאול משהו ״אז ככה חלק מהבנות בחדר הריקוד קיבלו את השריטות שלהן בפנים?״
״כן.״ הוא הוריד את ראשו מעצב ״אם מישהו גילה שגונבים ממנו הוא מאיים עלינו עם הסכין ואז אנחנו פשוט בורחים בלי הארנק כדי שלא ניפצע. קוראים לך אלי מעכשיו כדי שתתרגלי,שזה יהיה השם כיסוי שלך אם מישהו חוטף אותך באמצע הגנבה או משהו בסגנון. אנחנו חוזרים אחרי כמה שעות עם סכום מכובד של כסף,ומביאים לנו מהכסף הזה חלק קטן מאוד. מי שחוזר עם סכום נמוך,עושה ׳משמרת לילה׳. ותאמיני לי שזה לא קל ולא כיף לגנוב מאנשים במסעדות ובבתי קפה,מנסיון. אנחנו חוסכים את הכסף לעתיד וגם לאוכל בחדר האוכל,כי האוכל עולה כסף. ובעיקרון זהו… נראלי שבגלל החוזק שלך את תגנבי ואולי גם לפעמים תופיעי. אני פה תמיד אם תצטרכי אותי.״
הייתי המומה מאוד אך מצד שני,הרגשתי עכשיו שהכל כל כך הגיוני.
״מי מכריח אתכם לעשות את זה?? ורגע,למה לעזאזל אף אחד מכם לא ניצל את זה שהוא מחוץ לפנימייה ורץ למשטרה?״ שאלתי.
״כי לאף אחד אין אומץ. ובכל מקרה – לחלק מהילדים פה יש רק קרוב משפחה אחד,לרוב זה סבתא או סבא,ומאיימים עליינו שאם ננסה להלשין הם.. יהרגו את אותו קרוב.״
״מה??? זה נראה לך הגיוני??״ אמרתי ולא חיכיתי לתשובה ״רגע,אבל לילדה הזו שנרצחה היום לא היו קרובים בכלל. למה היא לא ברחה?״
״כי היא יודעת שאין לה אף אחד בחוץ. שגם אם היא תלשין וכולנו נצא מפה לא יהיה לה לאן ללכת חוץ מלבית יתומים שלא בטוח שיאמצו אותה משם. יש עוד ילדים כמוה,הם פשוט מעדיפים להשאר פה עם חברים שלהם ולהמשיך לגנוב.״ הוא הסביר לי והסכמתי עם מעשיהם.

*******************

עד לפה סיפרתי לשוטרת.
היא פיהקה ״לכי לישון. נמשיך מחר.״ אמרה ויצאה מהחדר חקירות שבו גם ישנתי.
הלכתי לעבר המיטה הקטנה שהכניסו לי לשם והתחלתי לחשוב על ההמשך של השיחה עם טום שלא סיפרתי לשוטרת ושאני גם לא הולכת לספר.

********************

״לאף אחד מהילדים האלו אין הורים? זה לא מוזר?״ שאלתי כשאני עדיין מבולבלת ומבוהלת.
״הם לא משאירים להם אף אחד חוץ מקרוב משפחה אחד״ הוא אמר ושיפשף את עיניו.
״לא משאירים? מזאת אומרת ?״ חשבתי לכמה שניות והבנתי מה זה אומר.
נבהלתי והתחלתי לבכות.
הבנתי מי רצח את ההורים שלי.