מסדר האדמה – פרולוג

ליאו וטו הטיל את עצמו על המיטה הרכה לאחר יום ארוך ומתיש של הרצאות, הלימודים באוניברסיטה הם לא כאלו פשוטים כמו שהוא חשב שיהיו, הרי אחרי הכל הוא מחונן, כך לפחות אמרו לו, בזמן האחרון הוא התחיל לפקפק בחוכמתו ובחוכמת האנשים הרבים שהיו סביבו בשנותיו היותר מוקדמות.
סדר היום העמוס שלו לא הרשה לו בדרך כלל מנוחת צהרים כמו זו שהוא בונה עליה עכשיו, אבל היום היה שונה משאר הימים העמוסים והחולפים במהירות על טבעית.
לאחר שהוא יצא משיעור פיזיקה של פרופסור פרלה, בו הוא קיבל את כאב הראש של חייו הוא נתקל בו, באדם המוזר שגרם לו עכשיו לשכב על המיטה בחוסר מעש ולחשוב על חייו, לחשוב על עתידו ואולי, אבל רק אולי לחשוב על שינוי כיוון משמעותי.

"אני מקווה שכולם יגישו לי את העבודות המסכמות בסוף השבוע הקרוב, מובן?" פרופסור פרלה עמדה בקדמת הכיתה הענקית על במה קטנה כאשר עשרות סטודנטים למדעים צופים בה בעניין רב, היא נהנתה מהמעמד שהקנתה לה העובדה שהיא מרצה באחת האוניברסיטאות היותר נחשבות בארצות הברית, ובעצם, בעולם כולו.
היא הבליחה חיוך קטן מאושרת מתשומת הלב הרבה שהיא מקבלת מהסטודנטים, ולאחר מכן שחררה אותם מהשיעור בהינף יד.
ליאו קפץ ממקומו כאשר יד נגעה בכתפו "אחי, ההרצאה נגמרה" אחד הסטודנטים היותר מתחשבים כנראה, העיר אותו משינה עמוקה בה חלם על מולקולות, נוסחאות ועוד כמה נושאים לימודיים שהתערבבו לו בראש.
"תודה" הוא לחש במהירות לאוויר, הסטודנט שהעיר אותו כבר נעלם בזרם הנוהר לכיוון היציאה, ליאו מיהר לארוז את חפציו ולצאת עם זרם האנשים הבלתי פוסק לפני שפרופסור פרלה תראה אותו, הדבר האחרון שחסר לו עכשיו זו הרצאה נוספת על שינה וירידה בלימודים.
ליאו הגיע אל הדלת הענקית ונדחף בין שאר הסטודנטים למסדרון העמוס כאשר הרגיש יד כבדה מושכת אותו מבין ההמון, הוא סובב את ראשו מתכוון להעמיד במקום את האדם שהעז לסחוב אותו כאשר הוא היה במסע בריחה לכיוון חדר האוכל, אבל המראה שבו הוא נתקל המהם אותו כך שלא יכל היה לדבר.
מולו עמד אדם שאת גופו כיסתה גלימה חומה ועל פניו היה ברדס בעל אותו צבע "שלום" הוא פלט בקול בס עמוק.
"אממ.. היי" ליאו גמגם מסובב את ראשו מצד לצד לבחון אם עוד מישהו שם לב לאדם המוזר שעמד מולו ברגע זה, כאשר ראה שכל הסטודנטים ממשיכים לדרכם בלי לתת תשומת לב מיוחדת אליו ולמוזר שעמד לידו הוא קבע בלבו שכנראה הוא עדיין בשיעור פיזיקה בחלום עמוק, עמוק מאד.
"ליאו וטו" האדם הגלימתי קרא בשמו כאילו הוא מכיר אותו מאז שנולד, ליאו ההמום הנהנן לאות אישור ואמר בלחש "כן, זה אני"
"אני יודע" הוא הרים את ראשו לשנייה וליאו קלט עיניים כהות מביטות בו בעוצמה רבה. "אתה מוזמן להצטרף למסדר האדמה, להלן הפרטים" הוא הושיט לליאו מעטפה חומה ענקית, ליאו תפס ביד רועדת את המעטפה והתבונן בה.
באמצע המעטפה היה כתוב באותיות שחורות וגדולות שמו, ובצידה השמאלי התחתון היה סמל שכמותו לא ראה מעולם.
שני אתי חפירה מציצים מתוך בור עגול, מעל שני האתים בדיוק במרכז היו שני משולשים הפוכים זה על גבי זה.
ליאו הרים את ראשו והתכוון לשאול את האיש המסתורי לפשר המעטפה, אך האיש כבר נעלם כאילו מעולם לא היה שם.
ליאו שפשף את עיניו בחוזקה ולאחר שהחליט כי זהו לא חלום שהוא חולם בשיעור פיזיקה הוא רץ לחדרו במהירות שוכח לגמרי את הבטן המקרקרת שרק לפני כמה רגעים הבטיח לה שהם יגיעו לחדר האוכל.
הוא פתח את הדלת ונשם לרווחה כאשר ראה שעמיתיו לחדר אינם נמצאים הוא התיישב על המיטה מביט במעטפה החומה בעניין רב.
הסקרנות שלו התחילה לבעור בעוצמה רבה, הוא פתח את המעטפה ומה שנגלה לעיניו גרם לו לרצות את שנת הצהרים שזה שנים נשכחה אצלו.
הדברים שהוא ראה גרמו לעורפו לסמור מספר פעמים ברצף, הוא לא האמין שקיימים כאלו דברים, עד לרגע שבו הגיעה לידיו המעטפה.
לאחר שליאו קם משנת הצהרים הוא ידע מה התשובה שלו לאותו מסדר מוזר ומסתורי.
הוא לא יכול לאכזב את כל האנשים ששלחו אותו ללמוד מדעים, הוא לא יכול לעזוב הכל עכשיו בשביל הרפתקאות מסוכנות, הוא פשוט לא יכול.
הוא יצר קשר עם המסדר בדרכים המוזרות שהם הורו לו במעטפה והודיע להם שתשובתו הסופית היא : לא.

ஜஜஜ

הסטודנטים למדעים צעדו בשורה ארוכה משפילים ראשים בעצב כאשר השמש החמה טופחת על פני כל אחד מהם, התקף הלב הפתאומי שקיבל חברם לכיתה גרם להם לחשוב על משמעות החיים, ועוד יותר מכך.
פרופסור פרלה עמדה בין כל הפרופסורים הרבים שהיו בהלוויה, חבל.. היא אמרה לעצמה בלב, סטודנט כל כך מוצלח כמוהו היה יכול להצליח, חבל שהוא מת.
היא הרימה את ראשה וראתה את האדם שנשא דברים מעל הקבר מפנה את מקומו וכל האנשים יוצאים באיטיות מבית הקברות המקומי, היא התקרבה לתל העפר שבקרוב מאד תעמוד עליו מציבת אבן קרירה והתבוננה בו בעצב, בקרוב מאד.. תהיה כאן מציבה ותישא את שמו של ליאו וטו הצעיר.