ממלכת הקברים- הקדמה.

אני נזכרת איך נכנסתי לבניין בית הספר- בירכתי את השומר, כרגיל. הרגל נורא משעמם ובנאלי, אבל לשמוע בוקר טוב מהפה של הזקן המקומט והשזוף גורם לי לו ורק לחיוך רגעי. זה רע? אני לא יודעת.
שמעתי צווחה ילדותית וצחוק מוכר. הסתכלתי לכיוון ממנו בקע הקול- ספסל צדדי ברחבת הכניסה לבית הספר. הכול נראה אפור, חוץ מהדשא הסינטתי שרשרש תחת רגליי.רק התמונה הסוריאליסטית שנוצרה ליד הספסל הצדדי ברחבה, הייתה צבועה בצבעים אדומים ושחורים. אזהרה. התמונה האמת, התמונה הייתה די מצחיקה. ילדה שלפי תווי גבה, היא עמדה בגבה אליי ועם הפנים לספסל, ניתן לראות שהיא בכיתה י', לא יותר, עם בלו ביד, לידה החבר הכי טוב שלי, אלכס, שבוהה בחולצה של עצמו במבט מוצחק אבל מוטרף עד מוות, ועם הפנים אליי, על הספסל, ישבו שלוש בנות מהכיתה שלי, מתפקעות מצחוק.
"בלאט! מה אתה מפגר?!" הילדה צחקה והסתכלה על אלכס בחיוך עקום ועיינים ענקיות, אבל אז היא ניגשה יותר קרוב אל אלכס וניסתה להבריש את החולצה שלו משאריות המשקה ששתתה, מה שלא עבד, והיא ואלכס סתם התלכלכו והתרטבו עוד יותר. זה היה מצחיק, להסתכל על התמונה הזו מהצד השני של רחבת הכניסה, מהמדרגות הצדדיות שהובילו אליה. יכולתי לשמוע אותה צוחקת ומבקשת סליחה על החולצה, ומחמיאה לאלכס עליה. החנקתי גיחוך. ירדתי מדרגה. הילדה חיבקה את הבנות שישבו על הספסל, זרקה את הבלו לפח (ופספסה) ונכנסה לבייתן של כיתות י'. ידעתי.
ירדתי את שאר המדרגות בזריזות, החצאית התבלבלה בין רגליי, והגרביונים נצמדו מידי לרגליים שלי, וגירוד מעצבן העלה בי הרגשה מגעילה. המגפיים השחורים שלי לא התאימו ל25 המעלות שהיו בחוץ, וז'אקט העור שלי כבר הזיע מעצמו. אבל למי אכפת- החום רק גרם לי להרגיש בטוחה יותר, קור תמיד גורם לי להרגשה שהנשמה שלי נשאבת.. לאיפה שהוא. ירדתי את כול המדרגות כשחיוך על פניי- כמה שזה מטופש.
מעולם לא חשבתי שאבוא להלוויה של אותה יודניקית, ועוד בגלל סיבה כזו מטומטמת.