ממורי

מֶמורי

"אתה בסדר?"
"כן, כן …, למה ?… מה קרה?"
"אתה נפלת על הרצפה."
"באמת?"
"כן, אתה צריך עזרה ? איפה אתה גר…?"
"אני גר ב…, א…, אני לא זוכר …"
"איך קוראים לך?"
"אני לא יודע."
"אוקיי, אני אקח אותך אליי. הכל יהיה בסדר."

זה קרה ביום מעונן חלקית בחורף הסגרירי של שנות ה- 2000, כאשר רפאל, בחור בן 50, הלך על המדרכה לצד החנויות בעיר, ולפתע איבד את ההכרה, הוא נפל ואנשים באו לעזור לו. מסתבר שהוא גם איבד את הזיכרון, ולא ידע מיהו ומה הוא עושה, ולא זכר כלום מחייו. אותה אישה באה לעזור לו ולקחה אותו אל ביתה. אישה זו, שוש, הייתה גרושה וילדיה היו גדולים וכבר לא גרים בבית, כך שלא הפריעה לה החברה, אפילו שזה בנאדם שזקוק לעזרה רפואית. היא הייתה מוכנה לעשות הרבה למענו. וכך עשתה.

היא הכינה לו חדר מיוחד שהיה שייך לילד הבכור שלה. הוא בינתיים התקלח והתארגן ועדיין לא זכר כלום. היה לו חשדות לגבי שוש, ולא ידע אם הוא נשוי או לא, או אם יש לו חברה, או איפה הוא עבד. הוא פשוט לא זכר כלום.

"אתה מסתדר שם?" שאלה שוש.
"כן…, כן…, הכל בסדר …"
"אוקיי, אני מחכה לך. הכנתי לך ארוחה חמה."
"תודה."

רפאל יצא מהמקלחת, התלבש בבגדים החדשים ששוש הכינה לו. בגדיו של הגרוש שלה שלא טרח לקחת אותם כשיצא מהבית בסערה כמה שנים לפני. הם התאימו למידה שלו.
"קוראים לך רפאל." אמרה לו.
"רפאל הוא שמי?"
"כן."
"איך את יודעת?"
"אני מצטערת אם חיטטתי, אבל רציתי לעזור ואתה היית עדיין במעין סערה, אז הסתכלתי בארנק שלך ומצאתי את תעודת הזהות. שמך הוא רפאל כהן. ואתה לא נשוי."
"אני לא נשוי?" אמר בפליאה והמשיך – "בן כמה אני?"
"אתה בן 50."
"אוקיי, אני יכול לראות את תעודת הזהות שלי? איפה הארנק שלי…? אולי זה יעזור לי להיזכר,אם אראה כרטיסי ביקור של אנשים או תמונות. איפה זה?"
"אני כבר אביא לך."

רפאל היה חשדן, ולא סמך ב- 100% על שוש. הוא ידע שצריך להיזהר בימים אלו ולא הבין למה היא החביאה את הארנק שלו, היא הביאה לו אותו והוא ראה שכל הפרטים נכונים. מה שמוזר היה לו זה שהוא לא היה נשוי. כי הוא זכר אישה בחייו. הוא לא זכר כלום. אבל הוא זכר את המראה של בחורה מלאה עם שיער שחור מתנופף ברוח. זה היה הזיכרון היחיד שלו …

רפאל הביט בתכולה של הארנק שלו, הוא ראה שם כרטיסי ביקור של סוכנויות ביטוח, ספר, ועוד כרטיסים שלא נתנו לו שום תועלת. לא היו תמונות, ובתעודת הזהות באמת היה כתוב שהוא רווק. זה הרגיש לו מוזר. אם זו לא אישתו מי שהוא זכר, אז לפחות זו מישהי שהיה איתה בקשר. חברה או בת זוג לחיים. הוא חשב שוב ושוב איך זה שהוא אף פעם לא התחתן..

"אני מציעה שניסע לבית חולים. שיבדקו אותך."
"אוקיי, אני מניח שאת צודקת. אולי עברתי איזה זעזוע מוח או משהו בגלל שאני לא זוכר כלום."
"כן, כדאי לבדוק את זה."
"בואי ניסע." אמר והסתכל על שוש שקמה ממקומה, ופתאום נראתה לו שונה. מיוחדת.

"אוקיי." אמר הרופא. "עברת אירוע מוחי, ובגלל זה הזיכרון שלך נפגע, אך אין לך מה להיבהל, כי זו תופעה שבאה מיד אחרי האירוע. הזיכרון יחזור אליך לאט לאט, בינתיים אני מציע שתנוח הרבה, ולא תחזור לעבוד מייד. תן לנפש ולמוח שלך להירגע. עם הזמן הכל יסתדר. אתה חייב שתהיה לך סבלנות. אתה יחסית, במצב טוב מאד. אתה משוחרר, ואין לי מה להחזיק אותך פה."

שוש ורפאל נסעו בחזרה לבית של שוש, ואז הוא אמר לה.
"שוש…"
"כן, רפאל?"
"אני לא יכול להישאר אצלך עוד הרבה זמן, את יודעת."
"אתה לא מפריע לי."
"לא, אני לא רוצה להיות לנטל. אני אנוח בבית שלי, והזיכרון יחזור, כמו שהרופא אמר."
"אני מציעה שתישאר איתי. אתה לא מעוניין?"
"אני לא רוצה להיות מעמסה על אף אחד. אני מציע שתחזירי אותי לבית שלי. אני בנאדם מבוגר, אם אראה שיש החרפה במצב אני אלך מייד לבית החולים. אוקיי?"
"טוב, אם זה מה שאתה רוצה."
"אני מעריך את כל מה שעשית למעני."
"אין בעד מה. אבל אני חוזרת ואומרת שכדאי לך להישאר איתי."
"למה זה כל כך חשוב לך?"
"זה חשוב לי."

ושוב היא נראתה לו מיוחדת. וקצת מוכרת.

"שוש?"
"כן?"
"אנחנו מכירים מלפני זה?"
"מלפני מה?"
"את במקרה …, את במקרה צבעת את השיער?"
"כן."
"וגם יש לך עדשות צבע בעיניים, נכון?"
"נכון."
"שוש, את מכירה אותי?"
"כן, רפאל."
"אנחנו זוג?"
"היינו זוג."
"למה את מתכוונת?"
"אתה הגרוש שלי."

"מה זאת אומרת? אני הגרוש שלך? הרי כתוב בתעודת הזהות שאני רווק."
"כן, אני שיניתי את זה במשרד הפנים, אבל עזוב…, זה לא חשוב, עשיתי את זה כדי שלא תחשוד בי ושתהיה בטוח שאתה רווק, יש לי חברה במשרד שעשתה את זה בשבילי בזריזות, מתי שאתה עדיין היית במצב רגיש. אבל עזוב, זה לא חשוב…"
"אני מתחיל להיזכר. היה לך שיער שחור."
"נכון."
"ומתי התגרשנו? יש לנו ילדים?"
"כן. יש לנו 3 ילדים גדולים. ואני ידעתי שאתה לא תזכור כלום, כי זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך. אתה עברת כבר כמה זעזועים וכל פעם הרופא אומר אותו דבר. הרופא הזה, שאמר לך מה שאמר לך, הוא אומר את זה תמיד."

"מה פתאום? זו פעם ראשונה שאני ראיתי אותו."
"זה מה שאתה חושב, רפאל."
"את רוצה להגיד לי שאני עברתי את זה כמה פעמים."
"אני רוצה להגיד לך שזו הסיבה העיקרית לגירושים שלנו."
"מה? שאני מאבד את הזיכרון?"
"כן, זה קורה כל פעם מחדש. ואני לא יודעת מי עוד יכול לעזור לך חוץ ממני. עדיין אכפת לי ממך, וכבר התעייפתי מכל פעם שזה קורה, להציג את עצמי, ולגרום לך לחזור לזכור. אז אני כבר מוותרת מראש, וזורמת איתך. רפאל, אתה במצב קשה. אני מצטערת."

רפאל הלך ונזכר בגרושתו, ולא ידע מתי תבוא הפעם הבאה שהוא מאבד את הזיכרון. לפי מה שהיא מספרת. יכול להיות שהוא תמיד יודע את זה, ותמיד זה קורה לו מחדש. לופ כזה.
"שוש?"
"כן, רפאל?"
"את אומרת שיכול להיות שזה יקרה שוב?"
"אני לא סתם אומרת. אני בטוחה."
"וכל ההצגה הזו, שאת מסתכלת לי בארנק וכו', בשביל מה זה?"
"בשביל שזה לא יהיה לך מוזר מדי, ושלא תאמין לי. אני נותנת לך להיזכר לבד…"
"טוב, שוש. אז מה אנחנו עושים עכשיו?"
"בוא נצא לטיול בעיר. בא לך?"
"בסדר…" ענה רפאל בהיסוס.

רפאל ושוש הלכו על המדרכה ליד החנויות, ואז זה קרה. רפאל נפל לרצפה, ואיבד את ההכרה.

"אתה בסדר?"
"כן, כן …, למה ?… מה קרה?"
"אתה נפלת על הרצפה."
"באמת?"
"כן, אתה צריך עזרה? איפה אתה גר…?"
"אני גר ב…, א…, אני לא זוכר …"
"איך קוראים לך?"
"אני לא יודע."
"אוקיי, אני אקח אותך אליי. הכל יהיה בסדר."