מכתבים פרק 2

ואז ניגשתי למלאכה. להעלים את כל הוורדים לפני שאמא ואבא יחזרו. את כל הוורדים סידרתי במלא זרים, מזייפת כתבים שונים וברכות שונות, מכל מיני אנשים. ואז סידרתי את כל הזרים על השולחן שלי ואת השרשרת החבאתי מתחת למזרן של המיטה. פתחתי חלון ואז יצאתי לגינה, מתיישבת על נדנדה ובועטת את נעלי הבובה שלי מעליי. התחלתי להתנדנד, מוחי מלא מחשבות על אהבתי.
האם אי פעם אפגוש אותו?
אזכה להסתכל עליו?
לחוש במגעו?
להקשיב לקולו?
לדעת את שמו?
כל כך רציתי אותו. רציתי לדעת מי הוא. למה הוא אהב אותי כל כך. בלי לשים לב שקעתי במעמקי ההרהורים שלי ולא שמתי לב לכלום עד שיד נגעה בכתפי בחשש. התנערתי והבטתי למעלה. נער עם שיער חום ג'ינג'י שכיסה אחת מעיניו החומות הביט בי, ידיו השריריות תחובות בכיסיו במבוכה. "היי. אני ג'וש. בדיוק עברנו לבית השכן, ו…. לא יודע. באתי לומר שלום."
זה לא היה הוא. לבי קמל, וניסיתי לא להראות את האכזבה על פניי.
לא היו לא אותן מילים פואטיות, לשון חלקה, גישה בטוחה וחסרת פחד.
"היי. אני רוז. ברוכים הבאים," מלמלתי. הוא הסמיק קלות והייתי חייבת להודות שהוא היה חתיך. כאילו, ממש חתיך. (סליחה על הכאילו. היא עדיין נערה מתבגרת. לא כל הספר יהיה כזה כבד ורציני) "אפשר להצטרף?" שאל. משכתי בכתפיי והוא התיישב במבוכה על הנדנדה שלצדי.
המשכתי להתנדנד, וכמעט ששכחתי מקיומו של ג'וש, עד שהוא פצה את פיו.
"אז… בת כמה את?" הוא שאל. "היום שבע עשרה." אמרתי בגאווה.
"אני אהיה בן שבע עשרה עוד חודש," אמר. הנהנתי בשיעמום. למה הוא נשאר? הוא מתחיל איתי?
"אז אתה תצטרף לכיתה י'א או י'ב?" שאלתי.
"י'א. את?"
"י'ב." עניתי בקצרה. בהיתי בנקודה לא ברורה. "טוב.. אז… אממ, ביי. נראה לי." מלמל ונעמד. "ביי. תמסור מזל טוב וברוכים הבאים להורים שלך." עניתי ביובש.
"קיי. ביי." אמר והלך לבית השני, שמול דלתו היו קצת קופסאות.
איזה בחור משעמם. גם חסר טאקט. "היי אחות קטנטונת." אמר אואן בשמחה כשחזר סוף-סוף. חייכתי באילוץ. "היי אואי. איך היה אצל קמיל?" שאלתי ואז מיד התחרטתי. היה די ברור מה הם עשו. הוא הסמיק מאוד והשפיל את ראשו, מנסה למנוע חיוך. "כן, את יודעת. היה סבבה כזה."
נאנחתי. כל המצב רוח התהפך לי. כל מה שרציתי היה לשבת שם ולהתנדנד לתמיד.
אואן היה מוסח מדי ולא שם לב, ופשוט נכנס הביתה.

ואני נשארתי שם, בחוץ, מתנדנדת בין שמיים לארץ, תוהה על אהובי.