מי אני ומה שמי- פרק 27 ואחרון!!!

"יער צוער," קרא רונאן את הכתות באותיות אדומות גדולות על מפת הדרכים שלו. "שלושים קילומטרים מכאן." הביט בהרהור בבית החולים הנטוש שחלף מולו.
לפי מה שהבין מהכתוב באתר, המשפחה אהבה לטייל שם כשהילדים היו קטנים, הוא תיאר לעצמו שזהו המקום אליו ברחה. בהתכחשות מוחלטת לכל הדברים שאמר סגנו בעת שניסה לעזור לו. "היא הייתה אז בת עשר, בגיל הזה שאוהבים לשחק מחבואים. החיבה למשחק בטח עוד קיימת בה, יכול להיות שהיא משחקת בו אפילו עכשיו." צחק למשמע דבריו, סגנו חשב שאינו ידע שנסע לשם עם כמה מכפופיו. לצערו, הוא ידע כבר מהרגע הראשון. "המבוגרים של ימינו, הם לא מסוגלים לחכות בסבלנות אפילו שבוע…"
ישר כל הדרך וצריך לראות פונדק דרכים קטן כמה קילומטרים לפני, היא בטח עצרה בו, מחשבה זו העלתה בו גיחוך. היא לגמרי מזלזלת בנו אם היה לה זמן לעצור לנוח אפילו לילה.
אחרי נסיעה של מאה וחמישים קילומטרים בערך, הגיע למקום חפצו. הייתה זו שעת צהריים מוקדמת והשמיים היו תכולים וצלולים, נטולי עננים. בעודו יוצא ממכוניתו, נושם אוויר צלול סוף סוף. למרות שהייתה זו בסך הכל שעה וחצי של נסיעה שריריו היו תפוסים וחורקים מהשעות הרבות בהן ישב במשרדו ובהה במסך המחשב או מילא ניירות שמידע שאסף. "הגיע הזמן לצאת," פיהק.
במרחק לא רב מאחוריו חנתה שיירת ניידות המשטרה שהגיעה זמן לא רב קודם לכן. מסכנים קטנים, חשב לעצמו וגיחך, במקום מסוים שמח על שיצאו לשם בלי ליידעו, כך יכל לנזוף בהם.
בעודו מתקדם לעבר היער שמע פתאום קול יריות, "אוי ואבוי," מלמל והגביר את קצב צעדיו בהדרגה עד כדי ריצה. זה לא טוב, אני רוצה אותה חיה, לא מחוררת כולה כאילו הוצאה להורג בכיתת יורים, נבהל. הוא בדק שלא שכח לקחת את אקדחו ווידא שהסכין הקטנה שלקח ליתר ביטחון מוסתרת בבטחה בכיס מכנסיו.
עוד ירייה.
מגביר את קצב ריצתו הוא כבר שלף את האקדח וטען אותו, מוכן לירות בכל רגע.
***
"עוד מישהו?" שאלתי, חצי מהם כבר שכבו גוססים על אדמת היער המכוסה בעלים ודם נוזל מרקותיהם. עוד כמה שכבו מחוסרי הכרה אך עוד חיים והתאפקתי לא לירות גם בהם.
כמו שבטח כבר ניחשתם כן, הטירוף באמת הגיע. הוא זה שירה ורצח מחצית מאלה שבאו כדי להרוג אותי, לא אני. הם הגיעו לכאן בבוקר, עכשיו כבר צהריים, מעניין מה רונאן עושה בזמן הזה, חשבתי לעצמי, מה אכפת לך מה הוא עושה עכשיו? תתרכזי במה שקורה כרגע! נזפתי בעצמי והתעשתי. הבטתי בגופתו של ראש הקבוצה, זה שהתגרה בי קודם ועכשיו שוכב על הקרקע חסר כל רוח חיים. אותו רצחתי ראשון, ברגע שהטירוף יצא, הוא היה הראשון למות.
כעסתי, כעסתי כל כך. בהיתי בחלל היער, קו ישר מולי במקום בו עמד אחד אחר שעמד למות גם בעוד כמה שניות. טענתי את אקדחו של המפקד אשר הפך לנשקי ויריתי, צופה בו מתמוטט על הקרקע, מפרכס לרגע ואז דומם.
היער, היער שכל כך אהבתי בשנות ילדותי, הוכתם בדמם של אלו שאני הרגתי, ללא כל רחמים, שנאתי את עצמי על כך. בכמה דקות הרסתי את המקום היחיד שעוד יכולתי לקרוא לו 'בית', המקום היחיד בו הרגשתי מוגנת, והמקום היחיד שחשבתי שבו הטירוף לא יופיע. היה לי אחד כזה, אחד אחרון, ועכשיו גם הוא נהרס. בידיי.
נשארו שלושה. שלושה אנשים מסכנים שעדיין לא הרגישו בכעסי, ועמדו לחוות אותו בכל רגע. הם בהו בי, עיניהם פעורות לרווחה, מוחם אומר להם לברוח כמה שיותר רחוק אך גופם קפוא, משותק מפחד, אימה. יריתי בהם אחד אחרי השני, "כשתגיע לגן-עדן, בבקשה תגיד לונסה שאני מתגעגעת, תודה," ביקשתי בשקט ויריתי. לרגע אחד הבחור, שנראה בשנות העשרים לחייו לכל היותר התנודד על הקרקע לא יציב, ורגע אחר כך, עיניו התגלגלו בחוריהן והוא קרס על הקרקע, מת. פעור עיניים, ודם נוטף מתחת לשיערו הכהה.
זהו, כולם מתים. ואת האחרונים אני רצחתי, לא הטירוף. ברגע ששמעו את הירייה, כל הקבוצות התכנסו להן באותו מקום, מולי. ואני רצחתי את כל מי שהיה בהן, ללא יוצא מן הכלל. רונאן עדיין לא הגיע, תהיתי למה לוקח לו כל כך הרבה זמן. אולי הוא בכלל לא בדרך הנה, חשבתי, אולי הוא עדיין יושב במשרדו וחוקר עלי עוד דברים.
"דיין!" צעקה מתנשפת מנערת אותי ממחשבותיי. "דיין…" אחריה נשמעת התנשפות נוספת. הוא עמד מולי, מתנשם ומתנשף, מיוזע כולו, ועל פניו הבעה שמשקפת אימה טהורה, פחד טהור. ממני. הדמעות עמדו בעיני, מייחלות לרגע בו יצאו החוצה, אך החנקתי אותן, לא נתתי להן לצאת, לא רציתי לבכות בנוכחותו. לא הגיע לו שאבכה בנוכחותו. "א-את, עשית את זה?" שאל בין נשימותיו המהירות. הנהנתי באיטיות. האקדח -שעוד היה בידי-, נשמט ונפל בקרקוש מתכתי על הקרקע. ידי השנייה, שנפגעה מהכדור, נותרה תלויה לצד גופי, חסרת תחושה, ודם מכתפי מכתים את בד החולצה השחורה, צובע אותה באדום כהה.
בידו החזיק גם הוא אקדח, מאותו סוג כמו של האחרים, הוא היה טעון. כנראה בכוונה לירות בי, חשבתי, אך הוא לא עשה זאת. במקום, הוא תחב אותו לחגורתו. "א-אתה לא עומד לירות בי?" שאלתי, קולי חנוק מהמאמץ לשמור את הדמעות בפנים.
הוא לא ענה, רק הניד את ראשו. פלג גופו העליון היה כפוף, כאילו רק עכשיו התעורר משינה עמוקה ועדיין לא העיר את עצמו לגמרי, אולי זה היה נכון. לא ידעתי. הוא עצם את עיניו בכוח, לא ידעתי למה, וכשפקח אותן חזרה חדר אליהן ניצוץ של… שמחה? הקלה? לא ידעתי לפרש את ההבעה שעלתה על פניו. עיניו התרוצצו ברחבי קרחת היער בה נמצאנו, מחפשות משהו שאת זהותו לא ידעתי. לאחר כמה רגעים הן ננעלו על עץ יחיד באמצעה, שנראה זקן ושורשי אוויר עבותים נתלו ממנו. זכרתי את העץ הזה, זה היה מקום המפלט שלי בעבר, כשעוד גרנו קרוב ליער הזה. כל פעם כשכעסתי הייתי בורחת ומטפסת עליו, מסתתרת בין ענפיו ועליו ובוכה לעצמי. כשעברנו לאנדר, כבר לא יכולתי להימלט אליו והכעס הצטבר בתוכי, מחפש דרכים לצאת החוצה. עכשיו כשאני חושבת על זה, הייתה לו דרך אחת, אחת ויחידה, הטירוף. הטירוף ככל הנראה, נוצר מהכעס שהצטבר בתוכי במשך השנים בהן לא נתתי לו לצאת ורק התבודדתי והתכנסתי בתוך עצמי, מוצאת פינה חשוכה במוחי ובורחת אליה. וכשהטירוף, כל פעם שהגיע, הוציא יחד איתו את הכעס, אך לא בצורה מפויסת, הוא שחרר אותו בצורת אלימות. רצח, קללות וכל מה שמסביב, רק לא הבנה וגישור, רק לא זה. זה היה מה שככל הנראה חשבתי בעודי במצב הזה. רק הרס, חורבן, רצח, בכי וסבל של אחרים.
"דיין… על מה את חושבת?" קולו של רונאן הדהד בראשי, מנסה להעיר אותי ממחשבותיי.
הבטתי באזור בו עמד, אך לא הצלחתי להתמקד עליו. עיני התרוצצו בארובותיהן ולא נחו לרגע. אחר כך פשוט בהיתי בו, ראשי ריק מכל, ועיני בקושי רואות אותו. הסתכלתי עליו, אך מבטי כאילו עבר דרכו. אז קלטתי שהוא נשען על העץ, על העץ שלי. ופתאום הבנתי על מה אני מסתכלת. "אתה יכול לזוז קצת הצידה?" קולי היה חלש כל כך שבקושי הצלחתי לשמוע את עצמי.
אך כנראה הוא שמע, מכיוון שהוא זז, חושף את הדבר אשר חיפשתי כל הזמן. הקרבתי לעץ בצעדים רועדים, בוהה במילים החרוטות בקליפת העץ, המילים שלי, שחרטתי לפני זמן כה רב. 'אם העולם מתאכזר אליך, פשוט תחזיר לו טובה', זה היה המשפט, המשפט שבעצם תאר את כל מהותי.
העברתי את אצבעותיי על האותיות, מתרכזת בחריצים הקטנים שיצרו אותן וממלמלת את המשפט שוב ושוב. חורטת את המילים שכמעט שכחתי שוב בזיכרוני. אני לא באמת חייבת להיות בעולם הזה, הוא היה מסתדר הרבה יותר טוב בלעדי. אך כדברי המשפט, העולם מתאכזר אלי, זה ברור. אז אני עושה לו את הטובה הקטנה הזאת, שאני נמצאת בו.
הקפתי את העץ, מחפשת את משפטו של דניאל. 'העולם מדהים ביצירת אפלה מתמשכת. מדהימים אף יותר הם אלו שיוצרים את האור המועט שבו'. הוא אמר לי שהוא זה שהמציא את המשפט, אך כשאמר אותו בקול, הוא נשמע חכם ורשמי מדי כדי להיות מומצא בידיו. שלו היה הרבה יותר אופטימי משלי, כמובן. הוא תמיד אמר שאנשים צריכים לראות את הטוב שבעולם ולא כל הזמן רק את הרע שבו. הוא היה בן אדם שמח, תמים בדיוק במידה המתאימה, וגאון.
"דיין! תפסיקי למלמל משפטי חכמה ותקשיבי לי!" קולו של רונאן חדר לראשי כמו פצצת אטום וטלטל אותי חזק כל כך שהרגשתי שעוד רגע אפול.
"מה?" שאלתי, עדיין מהורהרת אך פחות. "מה אתה רוצה?"
כשהבטתי בו, בעיניו השתקפה דאגה. "את חיוורת לגמרי, איבדת יותר מדי דם." איך אפשר לאבד כל כך הרבה דם מפצע בכתף? לא הבנתי. אך חוסר התחושה בכתפי והרעידות הבלתי פוסקות של ברכיי וידיי היוו נימוק משכנע לטענתו.
"אני בסדר," הכחשתי. עיניי כבר צרבו מהכליאה המתמשכת של הדמעות, עצמי אותן בכוח כדי להחניק אותן. "אתה לא צריך לדאוג לי." קולי התחיל לרעוד.
"דיין?" בקושי שמעתי אותו.
הוא שם לב לכך והתקדם לכיווני במהירות, הנפתי יד לעצור אותו. "אמרתי שאני בסדר," הרמתי את קולי, זה לא היה משכנע במיוחד אך הוא הבין את כוונתי ועצר.
הרעידות התגברו מרגע לרגע וזה לא היה רק מחולשה, הדמעות המאיימות לפרוץ החוצה לא עזרו. עיני רצו להיעצם, לברוח למקום טוב יותר. אך הכרחתי את עצמי להשאיר אותן פקוחות.
"את ממש לא בסדר!" קרא בכעס מעורב בדאגה ורץ לכיווני.
רגלי לא יכלו לשאת אותי עוד וקרסתי באמצע קרחת היער, הוא הגיע בדיוק בזמן לתפוס אותי. הוא הרים אותי וכלא אותי בין זרועותיו. לא הצלחתי יותר להחזיק את הדמעות והן פרצו מעיני בשטף.

הוא המשיך להחזיק אותי בין זרועותיו, לא נותן לי ליפול ואני רק בכיתי, בשקט, מוציאה את כל הכעס שהצטבר בתוכי במשך כל השנים. לא ברצח ולא בקללות, הוא יצא בשקט, בבכי, לא באלימות. ואני הבנתי, הבנתי שהצלחתי, הצלחתי לגבור עליו.
אחרי כל כך הרבה שנים של כאב, סבל ומלחמה בלתי פוסקת עם עצמי, היא הסתיימה. ואני ניצחתי, ניצחתי את הטירוף. אך גם ידעתי, ידעתי שלא עשיתי זאת לבד.
בעודי מתפרקת על כתפו של רונאן חשבתי על כל האנשים שעזרו לי לעשות את זה, במשך כל הדרך.

חשבתי על דקטר, שהתנהג אלי כבריון במשך כל שנותי איתו בבית הספר ואז, ביום חורפי אחד גילה לי את סודו ונרצח בניסיון להוכיח לי שהוא דובר אמת.

חשבתי על דניאל, שכבר בהיותי ילדה, תמיד עזר לי ותמך בי, כמו שאחים גדולים צריכים לעשות. ולמרות שכמעט גרמתי למותו פעם אחת, הוא לא התרחק ממני, להפך, הוא התקרב אלי עוד יותר, כדי לעזור.

חשבתי על הזקנה מחנות המזכרות, שהייתה האדם הזר הראשון שהצליח לדבר איתי בהגיון ואף לשנות מעט את תפיסת העולם שלי, להפוך אותה למשהו טוב יותר.

חשבתי על בעלת הפונדק הנחמדה, שנתנה לי מחסה למרות שלא היה לי איך לשלם לה ועוד נתנה לי בגדים חדשים, בהם אוכל להחליף את בגדי הקרועים והמוכתמים בדם. היא הראתה לי אילו אנשים טובים קיימים בעולם וגרמה לי לרצות להיות אחת מהם.

חשבתי על רונאן, שהציל אותי ושיקר לי, וגרם לי לשנוא אותו על כך וגם כמעט להרוג אותו בבריחתי. האדם שעשה ככל יכולתו כדי שאמשיך לחיות ואפילו נתן לי לברוח לשם כך. חשבתי על האדם שבאותם רגעים פשוט עמד באמצע קרחת יער וחיבק אותי, נותן לי להוציא את כל כאבי וכעסי עליו. לא באלימות, אלא בצורה מפויסת. הודיתי לו על כך בכל ליבי.

ובסוף חשבתי על עצמי, הבנתי שלולא אני עצמי והרצון שלי לחופש רגשי, לא הייתי מצליחה להתמודד אפילו עם חצי מזה. השלמתי עם העובדה שאליה התכחשתי במשך כל השנים, העובדה שהטירוף הוא אני ואני הוא הטירוף. השלמתי עם העובדה שאני היא זו שביצעה את כל מעשים הרצח האלו, אני והוא, ולא רק הוא. ולמרות שידעתי שייקח הרבה זמן עד שאוכל לסלוח לעצמי על כך, הבנתי שזהו הרגע בו אני צריכה להתחיל, להתחיל לפייס את עצמי. לפייס את עצמי עם עצמי, ולפייס את עצמי עם כל שאר העולם, שנהיה שחור הרבה יותר בגללי.
אמרתי לעצמי שלכל סיום יש התחלה חדשה וידעתי, פרק רע מאוד בחיי הסתיים וזהו הרגע להתחיל פרק חיים אחר, טוב יותר. בוא אני משלימה עם עצמי ועצמי משלים עם העולם.

'אם העולם מתאכזר אליך, פשוט תחזיר לו טובה.'

אני כבר לא עושה לעולם טובה שאני חיה בו, מעכשיו הוא יזדקק לי כדי להתקדם, להתקיים, ולהפוך לעולם טוב יותר. אני אשתדל לעשות כמה שיותר מאמצים כדי שזה יקרה.

'העולם מדהים ביצירת אפלה מתמשכת. מדהימים אף יותר הם אלו שיוצרים את האור המועט שבו.'

נצרתי בליבי את משפטו של דניאל, אחי הגדול, והבטחתי לעצמי שמעכשיו אקשיב להן ואך ורק להן. ידעתי שייקח לי זמן להאמין בהן בכל ליבי אך הבטחתי לעצמי שגם לזה אגרום לקרות. במוקם או במאוחר, אאמין בלב שלם בטוב שבעולם.
***
"תודה," מלמלתי בין יבבות הבכי החלושות.
"על מה?" שאל באי הבנה.
"שהוצאת אותי מזה."