מי אני ומה שמי- פרק 26

פתחתי בזהירות את דלת הבקתה וסרקתי בעיני את השטח שמחוצה לה, לא ראיתי אנשים. למרות וילון הצמחים שלי, עדיין לא הייתי בטוחה שאני מוסתרת לגמרי.
התכופפתי והרמתי מעט קרש עץ שהונח בפתח הבית והוצאתי ממנו אקדח קטן ושחור, שאיבד כבר מהברק שלו מחמש השנים בהן שהה שם שלו מרצונו. "תמיד טוב לשמור דברים, הא? דניאל." הייתי מרוצה מעצמי.
באחד הימים בהן יצאנו לעוד טיול ביער, דניאל ואני מצאנו את האקדח הזה זרוק בשולי קרחת יער קטנה. היו בו כדורים וניחשנו שהשתמשו בו לא מזמן לפי כתמי הדם שראינו בקרבת מקום ובאקדח עצמו עוד היו כדורים. אני רציתי להשאיר אותו שם, בתמימותי כבת עשר וכמה חודשים חשבתי שהאדם שאיבד אותו יחזור חזרה כדי לחפשו, אבל אחי התעקש שניקח אותו ובסופו של דבר נכנעתי. הסתרנו אותו מתחת לקרש העץ, בבור קטן שחפרנו כדי שאחרים לא יימצאו אותו. עכשיו הגיע זמנו להיות מועיל.
בדקתי בשעוני, חצי שעה עברה מאז דיברתי איתם. תיארתי לעצמי שהם כבר מחפשים אותי בכל פינה ביער הזה. לא הייתי בטוחה אם לצאת ולחשוף את עצמי לעיני כולם או להישאר בבקתה לעוד כמה דקות ולחשוב ברצינות על הדרך הטובה ביותר.
"ממתי נהייתי כזאת פחדנית?" נזפתי בעצמי ויצאתי. כמה שניות חלפו ואז, נשמעה ירייה.
***
"את יודעת, אמא? יכול להיות שאני יודע איפה דיין." דניאל חייך לעצמו בעת שאמר את המילים הן. אימו לא הייתה שם כדי לשמוע אותן, רק הוא, מחשבותיו ודיבוריו לעצמו. "רק שיש לי הרגשה רעה מאוד בקשר לזה…"
הוא ניחש שהיא ברחה ליער, המקום היחיד שבאמת הרגישה בו מוגנת. הבעיה הייתה, שזה לא היה נכון. הוא ידע, שלא משנה לאן תנסה לברוח, תמיד יבוא אחריך מישהו, אויב או חבר. במקרה של אחותו, הייתה זו המשטרה, והיא בהחלט נחשבה לאויב. "האקדח המסכן שמצאנו לא יעזור לך, יש בו רק שלושה כדורים." הוא תפס את ראשו בין ידיו, מנסה למצוא דרך בה יוכל לעזור לה מהמקום בו נמצא, מרחוק.
"היא נעצרה, אני בטוח בזה. אז רוב הסיכויים שהפלאפון כבר לא עליה, אבל השעון כן," מלמל לעצמו ובמוחו עלה רעיון. "אוי, איזה כיף שאני גאון טכנולוגי."
האו התחיל להתעסק בשעונו, שהיה זהה כמעט לגמרי לשעונה של דיין, זהוב ובעל עיטורים שחורים. ההבדל היחיד ביניהם היה, שאצלו לא היה מותקן מכשיר התרעה קטן ומשוכלל. "הייתי חכם שהתקנתי את זה אצלה ולא אצלי." שמח והמשיך לחפש את מתג ההפעלה מרחוק שהתקין אצלו. הוא לחץ על כפתור קטן במסגרת השעון, "איי, מה זה היה?" פלט, באצבעו נוקב חור קטן וממנו ירד קצת דם. "זיז בולט? לא, זאת סיכה קטנה." הוא הביט במחט שננעצה באצבעו בפליאה. "טוב, לא משנה. ננסה אחד אחר."
אחרי עוד שלושה ניסיונות כושלים הוא מצא את הנכון, "שעור ארור… עכשיו אני צריך לכוון אותך מחדש, וגן להבין איך עוצרים את הטיימר."
הוא לחץ על הבליטה הקטנה בתחתית השעון וניסה להיזכר מה אמור לקרות אחר כך. "הזמזם אמור להתריע עכשיו ממכשירים בעלי שדות מגנטיים, נכון? רובים וכאלה. אני מקווה שהוא עדיין פועל אחרי כל השנים."
ואז הוא נזכר בדבר חשוב אחר. לאחותו הקטנה לא היה מושג על המנגנון הזה בתוך השעון שלה, הוא התקין אותו בסתר. עכשיו נוצרה לו בעיה חדשה, מה יקרה לו אם וכאשר היא תחזור הביתה.
***
"הגיע הזמן לצאת לדרך," מלמל לעצמו רונאן בזמן שהתארגן למעקבו אחרי הנערה הקרויה דיין ריד. הוא ניחש שעוזרו כבר ארגן כמה מחבריו כדי לרדוף אחריה ולגמרי לא היה לו אכפת. הוא רצה לעשות את זה בדרך שלו, והוא הבטיח לעצמו שגם יעשה את זה בדרך שלו. כמה קצינים בני שלושים לא יפריעו לו.
דלת ביתו נטרקה מאחוריו והוא פנה לעבר מכוניתו האפורה שעמדה לה בנחת בחנייה, לא מודעת למרדף שהיא עומדת לקחת את האחריות החשובה בו ביותר מעכשיו.
***
קול הכדור החותך את האוויר נשמע לידי ויחד איתו התחיל גם קול מחריש אוזניים, כמו זמזום דבורים רק הרבה יותר חזק. הכדור שרק ליד אוזני והרגשתי כאב חד מתחתיה, הוא לא פספס. לא התרכזתי בזה וניסיתי להבין מאיפה מגיע הקול הנורא הזה. עוד ירייה נשמעה ועדיין המשיך הזמזום ללא הפסקה, קלטתי שהוא מגיע משעוני, נורה כחולה קטנה הבהבה לה בנחת בזמן שהזמזם מחריש את אוזני. "מה זה הדבר הזה?" זה היה כמעט בלתי נסבל.
החלטתי לנסות להתעלם מזה והתקדמתי לעבר מקור קול הירייה, לופתת את האקדח בחוזקה. הקול הלך והתגבר בכל צעד שעשיתי, "מה זה לכל הרוחות? מנגנון התרעה?" משום מה התשובה נראתה לי מאוד הגיונית.
המשכתי להתקדם בצעדים חרישיים ואחרי כמה צעדים הגעתי, קבוצת אנשים עמדה כמה מטרים מלפני כשגבם מופנה אלי וממנה נשמע רחש קולות. קיוויתי שהשיחה מספיק סוערת כדי שהם לא ישמעו את זמזום שעוני.
כמה חבל שגם לקוות לא מצליח לי. אחד האנשים הסתובב, "היי!" קרא. כולם הסתובבו אחריו. "את יודעת, שכחת להסביר לנו משהו קודם. איך יודעים שמישהו מנצח?" שאל וסובב את אקדחו על אצבעו, מתגרה בי.
"חשבתי שזה היה כבר ברור. מי שמת מפסיד, והמנצח בורח." לא הבנתי את פשר שאלתו. "זה קרב של חיים ומוות."
לרגע פניהם של כולם נהיו מבוהלות ואז -כמו בסימן- כולם פרצו בצחוק, ללא יוצא מן הכלל. על פני האיש שדיבר נפרשה הבעה דבילית וחסרת פשר, "את ילדה תמימה וטיפשה בהחלט," אמר בין פרץ צחוק אחד לאחר. "הכנסת את עצמך למבוא סתם שגם הכניסה אליו נחסמה ולהקת אריות נמצאת בו איתך."
"מי? אתם? לא נראה לי." הרגשתי שגם אני תכף אתחיל לצחוק, ספק מצחוקם ספק מטמטומם. "אני חושבת שדווקא אתם הם אלה שנלכדתם, אין אדם שמכיר את היער הזה טוב ממני. ויש לי מנגנון התרעה, תוצרת אחי." הרמתי את ידי על השעון שלא הפסיק לזמזם. "חוץ מזה, אתם לא היחידים שיש להם אקדח." גיחכתי וחיכיתי את תנועת סיבובו בהתגרות, וחיוך צונן על פניי.