מי אני ומה שמי- פרק 17

אני לא יודעת כמה זמן שכבתי ערה על רצפת הבטון הקרה אבל אני בטוחה שבסוף נרדמתי, מכיוון שהתעוררתי למשמע דלת הסורגים נפתחת ואת הקליק שמתג האור משמיע כשלוחצים עליו. פקחתי את עיני באיטיות, מסתגלת לאט לאור העמום ומעירה את עצמי בשקט. משהו החליק על המשטח ופגע בכף רגלי, הרמתי את עצמי לתנוחת ישיבה והבטתי בדבר. זו הייתה צלחת, צלחת עם אורז וחתיכת עוף. כשהתעוררתי חשבתי שבוקר, טעיתי. לא אוכלים עוף ואורז לארוחת בוקר, אז תיארתי לעצמי שכבר צהריים.
מאחורי הסורגים עמד איש במדים אפורים ונשען על קירו החיצוני של התא. "סליחה?" שאלתי.
הוא הסתובבת לכיווני בהפתעה. "כן? מה את רוצה?" שאל בבלבול.
"אה. רק לדעת מה השעה עכשיו," אמרתי בנימה ידידותית וחייכתי חיוך חביב.
הוא הביט בשעונו לרגע קצר ואז שב והפנה את מבטו אלי. "אחת וחצי בצהריים, את ישנה הרבה."
"תודה לך," אמרתי באותה נימה ידידותית. והתחלתי לאכול, העוף דווקא היה טעים אבל לאורז לא היה טעם, הוא היה תפל לגמרי.
לא היה הרבה אוכל בצלחת וגמרתי לאכול אותו די מהר. "יש מים?" שאלתי את הסוהר משראיתי אותו עוד נשען על הקיר.
הוא שוב הסתובב אלי ועל פניו הבעה חסרת סבלנות. הוא לא דיבר, רק הצביע על נקודה מסוימת מאחורי. הסתובבתי וראיתי ברז קטן, לא הייתה כוס את השתמשתי בידיים. למים היה טעם לוואי מתכתי, אבל הייתי צמאה ולא ייחסתי לזה הרבה תשומת לב. משום מה חשבתי שהתנאים בכלא קצת יותר קשים –ושהאוכל בו לא טעים-.
אחרי כמה דקות של ישיבה מזרחית עמוסת הרהורים, עליתי שוב על הדרגש ונשענתי על הקיר מאחורי. החלטתי שהגיע הזמן לבחון גם את עצמי, הייתי לבושה באותם בגדים שלבשתי באותו יום שהכנופיה הזמינה אותי לקרב חוזר ומנהיגם החדש דקר אותי, -אותו לילה בו אנדרו. סליחה. רונאן פלייר מצא אותי והביא אותי לבית החולים המשטרתי-. מכנסי ג'ינס ארוכים ורחבים וחולצת טריקו קצרה –שחורים כתמיד-. אך הם היו נקיים והמקום בו נדקרתי נתפר בדייקנות. גם לא הרגשתי יותר כאב, לא בראש או בפצע הדקירה, הם כנראה באמת מטפלים באנשים שהם מכניסים לכלא -או שהם פשוט רצו להשאיר אותי בחיים עד החקירה ואז לתת לי להירקב בכלא לשארית חיי-. בניגוד לכך שעוד לבשתי את בגדיי המקוריים, לא נעלתי נעליים. כפות רגליי היו חשופות ואני הבנתי סוף סוף למה אמא שלי תמיד אמרה לי לאוורר את כפות הרגליים ולא ללכת כל הזמן עם נעלי ספורט. אבל ההרגשה של להיות יחפה הייתה טובה, היה כיף להתהלך סתם כך בתא הקטן ולהרגיש את מגעו הקר של הבטון עולה ומתפשט לכל אותך גופי.
ואז התפניתי להרהר במראה פני, הרי לא יכולתי להביט בפני עצמי. תיארתי לעצמי ששערי מבולגן ומלוכלך, וקפצתי מהמחשבה שמרוב לכלוך נראה כחום ולא לבן-צהבהב כצבעו הטבעי. בחנתי את זרועותיי ואת כפות ידי והתפלאתי לראות שהן נקיות.
פתאום עלה בראשי רעיון. לקחתי את צלחת האוכל שהובאה כשעתיים קודם לכן -להערכתי- והנחתי אותה מתחת לברז הקטן. היא הייתה קצת קעורה אז מילאתי אותה במים עד שכבר לא היה אפשר יותר, אלה לא היו הרבה מים. הזזתי אותה קצת הצידה כדי שלא תהיה יותר מתחת לברז ורכנתי מעליה.
הופתעתי מאוד לראות את פני ללא פצעים או חבלות ואת שיערי הבהיר נקי אך מבולגן מהלילה, מישהו כנראה שטף אותי בזמן שהייתי מחוסרת הכרה -קיוויתי שזו הייתה בת-. בכל מקרה, שמחתי על זה שנמצאתי בתא כלא 'נחמד' ושהייתי נקייה ולא מלאת חבורות ופציעות.
אחרי שסיימתי לבחון את עצמי הבטתי אל דלת הסורגים, לבדוק אם הסוהר עוד שם, רציתי לשאול אותו מתי לוקחים אותי לחקירה. לצערי הוא לא נמצא שם יותר ונאלצתי לשוב לדרגשי הקטן, להישען על הקיר ולהתפלל –בפעם הראשונה בחיי- שהטירוף יצא החוצה ויעזור לי לברוח, גם אם היה זה כרוך במותם של אנשים חפים מפשע.
***
לא ידעתי כמה זמן עבר עד ששמעתי קולות צעדי ריצה במסדרון וכמה שניות אחרי את הדלת נפתחת באותו צליל חריקה צורם. אני שכבתי לי על הדרגש הקטן בעיניים עצומות ובמוח מלא מחשבות ורק חיכיתי שיגיעו כבר. פקחתי עין אחת, ואחריה גם את השנייה, מתחתי את ידי ואת רגלי ולבסוף התרוממתי לישיבה וממנה לעמידה, מביטה בפני שני האנשים בפתח התא. "מה קורה, חבר'ה? לרונאן נמאס לחכות?" שאלתי בעליזות והתקדמתי לעברם.
הם נרתעו אחורנית, סביר להניח שלא ציפו לתגובה כזו מצד אסירה שבזה הרגע באים להוביל אותה לחקירה בידי 'אחד החוקרים הטובים והמנוסים ביותר בארץ', כמילותיו של רונאן פלייר, סוכן סמוי של משטרת אנדן.
מאחר שהם בחרו שלא לענות לי הרצנתי והבעת פני הפכה קודרת, אולי זה ישמח אותם. "לא רוצים לענות, אל תענו," אמרתי בטון נעלב.
הם עדיין לא ענו, ורק הובילו אותי דרך מסדרון תאי הכלא הארוך. בכל צד נמצאו תאים, אך כמעט כולם ריקים, לא היה הרבה פשע בעיירה הזו, עד שאני הגעתי כמובן והפרתי את השלווה.
עצרנו מול דלת ברזל שנראתה כבדה במיוחד, עם ידית שנראתה כמו ידיות המנעולים האלה בכספות שמורות ביותר. או יותר נכון, כמו הגה של ספינת פיראטים. "אדון פלייר מחכה לך בפנים," אחד מהם אמר, כמעט במכניות.
"או, סוף סוף אתה נזכר לדבר…" רטנתי ופתחתי את דלת הברזל הגדולה. היא הייתה כבדה בדיוק כמו שחשבתי.
***
מבפנים היה החדר קטן הרבה יותר משנראה מבחוץ, קצת יותר גדול מהתא שלי. במרכזו ניצב שולחן חקירות מעץ ומעלי נתלתה מנורה, מאלה שנדלקות במשיכה באיזה חוט שלא מצליחים למצוא. האור היה כתמתם ונעים, כיאה לחדר חקירות.
רונאן ישב על כיסא שחור מצידו השני של השולחן ועל פניו הבעה רצינית. "קלייר רנדן –או מה שלא יהיה שמך האמיתי- זומנת לחקירה זו בשל מעשה רצח שביצעת לפני ימים ספורים," אמר ברשמיות ויכולתי לשמוע נימת זלזול בתחילת המשפט. טוב, זכותי להיחקר באילום שם, לא?