מי אני ומה שמי- פרק 15
"למה אני לא הורגת את עצמי וזהו? איזו שאלה טיפשית," אמרתי ושפתיי התעקלו לחיוך קטן, "אני נראית לך כמו אחת שתהייה מספיק אמיצה להתאבד?"
"למען האמת… כן. את לא נראית לי כמו מישהי פחדנית במיוחד," אמר וניכר עליו שהוא לא מבין את פשר החיוך שלי.
"אתה יודע, אם הייתי מספיק אמיצה כבר מזמן הייתי קופצת מאיזה בניין או… לא יודעת, מתאבדת באיזו דרך," הסברתי את עצמי. "כבר הרבה זמן אני חושבת על זה, אבל כל פעם עולה בי מחדש אותה מחשבה."
"איזו מחשבה?" שאל בסקרנות.
"חשבת פעם על מה קורה אחרי המוות?" שאלתי.
הוא פתח את פיו לומר משהו אך הרמתי את ידי לעצור אותו, "זו הייתה שאלה רטורית… טוב בכל מקרה, לי דווקא יוצא לחשוב על זה די הרבה פעמים -אני מתכוונת, בכל פעם שאני כמעט מתה ופתאום זה משתלט עלי-. בפעמים שאני סתם אוזרת אומץ לחשוב על זה בחופשיות, בסוף של יום אני תמיד מגיעה לאותה תוצאה- המתים לא עולים ל'גן-עדן' או ל'גיהינום', בסוף כולם מגיעים לשום-מקום או במילים אחרות- לריק מוחלט." קמתי בכבדות מהמיטה ונעזרתי בו להתייצב. "אין כל טעם בלהתאבד. אתה לא מביא את עצמך למקום טוב יותר או רע יותר, אתה בסך הכל לוקח מעצמך את הסיכוי לחיים טובים יותר. זה למה אני לא עושה את זה." התחלתי להתקדם בחזרה לעבר דלת החדר הלבנה, נעזרת בנער ונתמכת בו.
"איזה הסבר מרתק!" אמר בהשתאות ובעיניים נוצצות. הוא נראה ממש כמו מדען שזה עתה סיים את מחקריו וגילה את התרופה לסרטן.
"כן, ממש הסבר מדהים…" גלגלתי עיניים, לא ציפיתי לתגובה כל כך קיצונית -לדעתי- על הדברים שאמרתי. "עכשיו, אם תוכל לומר לי איפה היציאה אני מאוד אודה לך."
"למה?" הוא הביט בי במבט שואל.
"למה נראה לך? אני צריכה לצאת מפה, לברוח, כמה שיותר רחוק." לא הבנתי איך הוא לא קלט את זה עדיין.
"אני דווקא חושב שאת צריכה להסגיר את עצמך," אמר והניף את ידו בתנועה שלא ממש הבנתי את פירושה. אחרי כמה שניות בתנוחה החדשה של ידו היא כנראה התעייפה והוא שפשף אותה בעורפו והחזיר אותה לצד גופו באי-נוחות.
"זה צפוי שתחשוב כך. הרי זה לא אתה שעושה את זה בלי לשים לב אפילו." הנדתי את ראשי. לא היה אחד שהבין אותי ואת המצב בו נמצאתי -לא שאנשים טרחו לנסות-.
הוא רק משך בכתפיו. "את רוצה שאעודד אותך לצאת לדרך במקום? זה יהיה בדיוק כמו לשלוח אותך למוות בטוח," אמר ומיד לאחר מכן עלתה על פניו הבעת תדהמה מפני שנזכר במה שדיברו עליו כמה דקות קודם לכן.
נאנחתי. מצד אחד הוא צדק, לברוח במצב כזה זו הליכה למוות בטוח, ואני -כמו שכבר הבנתם- רוצה את זה מאוד. מצד שני, פתאום הכתה בי התחושה של לדבר עם מישהו שנחשב בשבילי לזר ברצינות, דבר שמעולם לא קרה לי קודם לכן -חוץ משיחת הנפש הארוכה שערכתי עם המוכרת בחנות המזכרות כמובן-. זו הייתה תחושה נעימה וזוויות שפתיי התעוותו לכדי חיוך לא רצוני. הוא שם לב לזה וחייך גם הוא, מסופק מכך שדבריו גרמו לי לחשוב קצת.
אז עלתה בי המחשבה שאני מדברת איתו כבר כמה זמן ולא חשבתי אפילו לשאול איך קוראים לו, רציתי לסטור לעצמי באותו רגע. דחפתי את הדחף הזה לצד והכנתי את עצמי לשאלה המביכה שעמדתי לשאול, "אה… ובכן," חיפשתי את המילים המתאימות. 'טוב, מה שיצא יצא,'חשבתי לעצמי והמשכתי, נועצת מבט בפניו המבולבלים, "אנחנו מדברים כבר די הרבה זמן ולא אמרת לי אפילו איך קוראים לך." הרגשתי את פני מתחממות. לא הייתי אמורה להיות מובכת מהשאלה הזאת -זה לא שהוא אמר לי את שמו ושחכתי- אבל בכל זאת הייתי.
"אה… כן נכון, אנחנו מדברים כבר שעתיים בערך ולא הצגתי את עצמי." הוא דיבר במהירות, ניכר עליו שהיה מובך מזה כמעט באותה מידה כמוני. "אני אנדרו. אנדרו פלייר, נעים להכיר אותך… אה…" הוא לא ידע להמשיך את המשפט, הוא לא ידע מהו שמי. סומק עלה על לחייו והוא שאל- "גם את לא הצגת את עצמך, תוכלי לומר לי איך קוראים לך?"
"קלייר. קלייר רנדן." שיקרתי בחיוך, אסור היה שידע מהו שמי האמיתי, לפחות לא על היום הראשון שהוא מכיר אותי. אולי בעתיד אוכל לסמוך על עצמי יותר בקרבתו -למרות שלא חשבתי שנתראה שוב אחרי שאברח- ולספר לו את שמי האמיתי.
"שם יפה." חייך גם הוא. הוא היה השלישי שחייך אלי חיוך אמיתי ולא מזויף כמו כל השאר. אפילו משפחתי לא הפגינה כלפיי רגשות טובים אמיתיים -טוב, אולי חוץ מדניאל-…
"גם שלך."
"טוב, ואחרי ההיכרות הקצרה הזו, כבר הגעת להחלטה?" שאל בנושא אחר לגמרי.
"איזו החלטה?" לרגע שחכתי על מה דיברנו קודם. "אה! ההחלטה הזאת…" נאנחתי כשנזכרתי.
"לפני שתעני, אני רק רוצה לומר לך שאני אתמוך בכל החלטה שלך -אם תברחי או תסגירי את עצמך- ושהיה ממש כיף לדבר איתך. אם אפשר להחשיב את זה כ'כיף'," אמר במהירות ולפת את ידי. אף אחד מעולם לא החזיק לי את היד ככה, כמחווה כנה ואמיתית. זה הפתיע אותי מאוד והרגשתי את לחיי מתחממות. הוא באמת התכוון לכל מה שאמר, זה לא היה שקר, הוא באמת התכוון לזה.
"ת… תודה?" לא ידעתי מה לענות. פתאום החלטתי לברוח נראתה לי שגויה, למרותי שידעתי שהיא ההחלטה הנכונה ביותר בשביל כולם. מליון מחשבות התרוצצו עכשיו במוחי והתחלתי לשקול ברצינות את ההחלטה להסגיר את עצמי. 'לא, אסור לך! את תהרגי שם את כולם,' הזכרתי לעצמי שוב ושוב, אבל המחשבה לא הרפתה.
אנדרו שם לב לשתיקה הממושכת שלי והרפה מידי. "את בסדר?" שאל בדאגה.
"כן, זה רק הראש שלי, הוא שוב כואב." זה לא היה שקר, מרוב מחשבות הכאב בראשי חזר והתחלתי להרגיש שוב סחרחורת ובחילה.
"אולי כדאי שתחזרי לשכב," הציע. הדאגה שלו נגעה מאוד לליבי.
"לא, זה בסדר. אני בסדר," אמרתי במהירות, ידעתי שאם אשכב עכשיו לא אוכל לקום אחר כך. אחרי כמה שניות הוספתי: "חוץ מזה, הגעתי להחלטה."
תגובות (0)