מי אני ומה שמי- פרק 14
"לא אני רצחתי את הנער. אני רצחתי את הטמבל הענק שרצח אותו," דיברתי בקול יבש. "ידעתי שזה יקרה. עכשיו המשטרה תרצה לצוד אותי." קברתי את ראשי בין ידי.
"את בכל מקרה רוצחת."
'ועכשיו, ידיעה שהגיע אלינו זה עתה! באותה הסמטה בה התרחש מקרה הרצח הקודם נמצאה גופה נוספת. חבריו של הקורבן דיווחו על המקרה למשטרה ולפי מה שאמרו לנו, הרוצח הוא אותו אחד מהלילה הקודם.' דיווח הקריין בהתרגשות מעורבת בפחד. 'זהו ככל הנראה רוצח סדרתי שהגיע לעיירה שלנו.'
"רצחת עוד מישהו?" קולו הפך גבוה וצורם. הוא פחד ממני, הייתי בטוחה בזה.
"לא. זאת אומרת כן. אני מתכוונת, עשיתי את זה בלי כוונה לעשות את זה," ניסיתי לנסח את המילים בצורה מובנת ללא הצלחה. נשמתי כמה נשימות ארוכות וסידרתי את המילים מחדש בראשי. "נקלעתי לקרב חוזר עם החברים של הענק -זה שרצח את הידיד הראשון שלי-. הם רצו נקמה, הסכמתי. בהתחלה חשבתי שהקרב מתקדם לטובתי, אבל הכל היה הסחת דעת. טיפסתי לראש אחד הבניינים והמנהיג החדש שלהם טיפס אחרי, לא הגבתי מספיק מהר והוא דקר אותי. עמדתי למות, אבל 'הוא' הגיע והשתלט עלי. לא יכולתי להתנגד וזה גרם לי לרצוח את מי שדקר אותי," הסברתי. "אחר כך ברחתי משם ושחכתי שנדקרתי, איבדתי יותר מדי דם והתעלפתי."
הוא בהה בי בעיניים פעורות. "ואני בדיוק הייתי שם ולא הבנתי מה קרה לך, אז הבאתי אותך לבית החולים. לא היה לי מושג שאת איזו רוצחת סדרתית."
"אני לא רוצחת סדרתית. לא כל מה שמשטרה אומרת נכון." נעלבתי.
"זה נכון במובן מסוים…" הרהר. ואז עטו פניו הבעה של אי הבנה, "מי זה 'הוא'?" שאל.
"עדיף שלא תדע, זה רק יעמיד אותך בסכנה גדולה יותר. ואתה לא מבין לאיזו סכנה נכנסת כשהצלת אותי," אמרתי במסתוריות מאיימת.
"את יודעת… זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר. אם אני כבר בסכנה, כבר עדיף שאני אדע מהי," אמר בניסיון לשכנע אותי לספר לו.
"אם אספר לך מה הסכנה, מותך יהיה ודאי, עדיף שלא תדע." לא נכנעתי.
"זה אומר שגם מותך ודאי, אם את בעצמך יודעת עליה."
"אתה פילוסוף?" שאלתי.
"לא, למה?"
"בגלל שככה אתה נשמע."
"יש לי אמירות חכמות לפעמים." חיוך קטן הופיע על פניו.
"האמירה שלך הייתה שגויה."
"למה?" שאל בסקרנות.
"מכיוון שהסכנה היא אני." החיוך נמחק מפניו והן הפכו רציניות.
"מה זאת אומרת שאת הסכנה? אין בן אדם שיכול להגדיר את עצמו כסכנה." מחה.
"טוב, אני לא מגדירה את עצמי כ'סכנה'. הסכנה נמצאת בתוכי, 'הוא' הסכנה."
"את שוב אומרת 'הוא', מי זה הוא?" שאל וניכר עליו שסקרנותו רק גוברת.
"אם אגיד לך מי זה, תצטרך לשלוח אותי למוסד של חולי נפש." השפלתי את מבטי מהירוק החודר של עיניו.
"למה לי?" נראה כאילו יצר הסקרנות מכרסם אותו מבפנים.
לא ידעתי מה לענות, למה באמת שירצה לשלוח אותי למוסד של חולי נפש? זו החלטה שלו. "אין לי איך לענות לך על זה."
"זה אומר שאין לך על מה לבסס את הטענה שלך כלומר, אני לא מאמין לך." החיוך שוב התחיל להתפשט על פניו.
"אתה כל כך רוצה לדעת?" שאלתי בעייפות.
הוא הנהן נמרצות, מדרבן אותי לספר לו.
"טוב…" נכנעתי. "אתה יודע מה זה פיצול אישיות, נכון?" שאלתי, רק כדי להיות בטוחה שיבין על מה אני מדברת.
"כן," ענה והבעתו הפכה רצינית.
"יופי. אז נתחיל במשפט הזה- יש לי פיצול אישיות, די מסוכן." התחלתי וחיכיתי כמה שניות כדי להיות בטוחה שהבין. "אני קוראת לו 'טירוף', זו מן ישות שנייה בתוכי. זה מגיע במצבים הכי קשים -לפני המוות- ובעצם מציל אותי ממה שאני רוצה שיקרה כבר כמה שנים."
"את רוצה למות?" שאל באי הבנה.
התעלמתי מהשאלה הטיפשית והמשכתי, "אני לא מודעת לעצמי כמובן בזמן שזה מגיע ורק אחר כך אני קולטת מה עשיתי. אז לשאלתך, כן. אני מאוד רוצה שיגיע כבר היום הזה בו אדע שמותי הגיע, היום בו אפטר מכובד האשמה שאני נושאת על עצמי כבר כמה שנים רעות." עצרתי את הדמעות שעמדו לפרוץ מעיני, לא רציתי שיראה אותי בוכה.
"אני לא יכול לומר לך שאני מבין אותך, כי אני לא. אבל אני יכול להיות לך לחבר, אם זה ינחם אותך," אמר בעדינות. ראיתי שהוא מנסה בכל כוחו לעזור לי בלי לדעת איך.
"אם אתה רוצה למות, בשמחה. מי אני שאומר לך לא?" המילים נפלטו מפי ללא רצוני. הבעתו השתנתה וראיתי שהעלבתי אותו. "ל… לא. לא התכוונתי לזה ככה," ניסיתי להסביר את עצמי. "פשוט… אני לא רוצה שתסתבך בצרות או תמות בגללי ורוב הסיכויים שאני זו שאעשה זאת."
"אם לא היית מספרת לי את זה, זה היה יכול להיות אפשרי?" שאל.
"גם לא, הרי במוקדם או במאוחר היית מגלה. היה עדיף לשנינו אם לא היית כזה טוב לב ומציל אותי," מלמלתי בעצבנות.
"כבר אמרתי, אני באמת מצטער שהצלתי אותך." ראיתי עליו שהוא רציני והודיתי לו על כך בעומק ליבי. "חוץ מזה, אם את כל כך רוצה למות, למה את לא הורגת את עצמך וזהו?"
תגובות (1)
אהבתי את הפרק מאוד. הכתיבה שלך השתפרה מקצה לקצה. יפה מאוד, המשיכי כך.