מי אני ומה ושמי- פרק 7

"תגידי, את זוכרת מה יש בתוך הבית?" שאל אותי דניאל.
"לא. אני רק יודעת שזה יותר גרוע ממה שבחוץ," עניתי.
"את יודעת לפחות איפה לוח הבקרה?" ניסה עוד משהו.
"כן, משמאלך." את זה דווקא ידעתי. אם זיכרוני לא הטעה אותי, ביום הראשן שלנו בבית הזה ההורים שלי הראו ערכו לי בו סיור מפורט אחרי הסיור הכללי של כל המשפחה. הם אמרו שזה כדי ש'אני אדע מה לעשות במצבי חירום'. אז לא הבנתי למה הם מתכוונים ב'מצבי חירום', עכשיו הבנתי על מה הם דיברו.
"יש קוד, הם אמרו לך במקרה מהו?" הוא עמד מול לוח המקשים וניסה כל מיני שילובים של מספרים, כמובן שהוא ידע שיש אינסוף אפשרויות.
"תנסה את התארכי לידה שלהם." זכרתי שזה היה תאריך כלשהו.
ראיתי אותו מקיש את התאריך של אבא שלי, השביעי לפבואר. "לא עובד," אמר וניסה את של אמא שלי, העשרים ושבעה למרץ. "גם לא," אמר באכזבה.
"אה… תנסה את שלנו." הצעתי, הייתי בטחה שזה תאריך.
הוא ניסה את שלו, השלושים ליולי. ואחר כך את של אחי הגדול דין, הארבעה עשר לספטמבר. שניהם לא עבדו. "תזכירי לי מה התאריך שלך, שכחתי."
"משל כולם, דווקא את שלי שכחת?" שאלתי בקול נעלב, דווקא התאריך שלי היה הכי קל. "השמיני לאוגוסט אלפיים."
המבואה התחילה להבהב באדום, סימן לכך שזה כבר יתחיל. הוא ניסה גם את שלי. "לא עובד. נו אילו עוד תאריכים מיוחדים יש לנו במשפחה?" שאל בעצבנות.
"תנסה אל של ונסה," העזתי לומר.
"זה לא יכול להיות זה," התווכח. למה שלא יעשה זאת, ונסה הייתה האחות הקטנה במשפחה. היא נפתרה מנסיבות לא ידועות, פשוט מצאנו אותה יום אחד בחדרה חסרת כל רוח חיים. לא היו ראיות שהצביעו על כך שהתאבדה או משהו בסגנון, גם לא ראו פגיעות חיצוניות או פנימיות. אז הניחו שהיא מתה כנראה מדום לב בשנתה. זה קרה כמה שבועות לפני שעברנו דירה אז חשבתי שזה הגיוני.
"תנסה את זה כבר, זו האפשרות האחרונה." התעצבנתי.
הוא לא המשיך להתווכח והקיש את התאריך שלה על הלוח, הראשון לינואר אלפיים ואחת. לרגע לא קרה כלום והאורות האדומים עדיין המשיכו להבהב, אך כעבור כמה שניות הכל הפסיק והבית כולו החשיך. לא יכולתי לראות אפילו את דניאל.
"אני לא מאמין שהם שמו דווקא את התאריך שלה כקוד האבטחה בבית הזה." שמעתי אותו אומר ולפי קול הדפיקות ניחשתי שהוא דופק את ראשו בקיר.
"איפה מתג האור כשצריכים אותו?" גיששתי בידי על הקיר, מחפשת אחר מתג האור האבוד. "או," אמרתי כשמצאתי אותו והדלקתי את אורות המבואה, סוף סוף יכולתי להימצא בבית שלי מבלי לפחד שכל רגע אמות.
סרקתי במבטי את הבית כדי להיות בטוחה שאני במקום הנכון, מטבח קטן משמאל לדלת, פינת אירוח מאחורי המטבח, גרם מדרגות מפותל בדיוק מולנו, חדר האורחים משמאל ונברשת ענקית היורדת מהתקרה ומאירה את כל הקומה באור צהבהב, מבליטה את רצפות הקרמיקה הלבנות ואת החלונות הענקיים עם דוגמאות הויטראג' בגובה כמה מטרים מעלינו.
"איזה מזל…"פתאום נימת קולו של דניאל השתנתה מעצבנית לרגועה. זה הגיוני בהתחשב בכך שהרגע ניצלנו ממוות בטוח.
"טוב, בוא נעלה לישון. יש לי הרגשה שמחר שוב עוברים דירה…" נאנחתי. 'דירה', המילה הזאת לא מתארת כל כך טוב את מקום מגוריי.
"למה?" שאל בבלבול.
"כי היום רצחתי עוד מישהו שרצח עוד ידיד שסיפר לי סוד כמובן," אמרתי כאילו זה מובן מאילו.
"איך. לא. חשבתי על זה? טיפשי מצידי," אמר בסרקסטיות ופנה לכיוון המדרגות, כנראה רעיון השינה נשמע לו טוב.