מטרה מוטעת פרק 1

אומרים שכדי להיות חכם אתה תמיד צריך לחשוד בכל מי שסביבך לא משנה עד כמה שזה נראה מוטעה, כל דבר יכול להווה לך מכשול כדי להיות חכם אתה צריך לחשוד בכולם אבל אתה מפחד לעשות את זה, אתה מפחד לראות מי באמת האויב שלך אולי זה מישהו שאתה לא רוצה להאמין שזה יכול להיות הוא אז אתה מעלים עין אבל מתישהו אתה חייב להבין שאתה טועה, השאלה היא האם תספיק להבחין באויב שלך או לא? אני לא הספקתי ומצאתי את עצמי מפסיד.

-רון-
לא האמנתי שזה יהיה אתה" אמרתי והנהנתי בשלילה.
"לא רציתי להרוג אותך, ניסיתי להזיז אותך מהדרך כדי שאני לא יפגע והחיים שלי יהרסו" אמר וכיוון אלי את האקדח.
"איך יכולת לעשות דבר כזה?" שאלתי מנסה להבין.
התעלם מדברי ואמר בקול צרוד"אני מצטער" לחץ על ההדק.

-חודש וחצי לפני כן-

-רון-
ישבנו כולם סביב השולחן לארוחה משפחתי. אבי גדעון פתח את בקבוק היין. אמי נורית הגישה את שאר הסלטים לשולחן. אחותי טלי ובעלה ובעלה תומר ישבו אחד ליד השני בקרירות. הבחנתי שמשהו קורה בנישואים שלהם כבר הרבה זמן אבל זה אל היה ענייני להתערב.
"רון אתה יכול לעביר לי את המלח?" שאל אבי גדעון.
"קח" אמרתי והושטתי לעברו את המלח.
לקח אבי גדעון את המלח ואמר בחיוך"תודה."
"את לא אוכלת כלום טלי" אמרתי שהבחנתי בצלחת הריקה שלה.
"טרחתי הרבה מאוד תאכלי משהו טלי" אמרה אמי נורית בחיוך נחמד והתיישבה על הכיסא סביב השולחן.
"טעים" פרגנתי לאמי נורית ונגסתי בפרגית. הוספתי"אתה חייב לטעום את זה תומר קח קצת" סיימתי בחיוך.
"תודה רון אבי אני לא רעב" אמר תומר בחיול מזויף.
"אני מכריח אותך" צחקקתי.
"ואם לא מה…? תיישם עלי את מה שלמדת בסיירת?" צחק תומר.
"משהו כזה" חייכתי.
"יש לך תוכניות כבר רון השתחררת לפני כמה חודשים יש לך משהו בראש?" שאלה אחותי טלי בהתעניינות.
"כן…יש לי כמה דברים בראש אני עוד לא כל כך סגור אבל אני יעשה את הצעד בקרוב" הסברתי.
המשכתי להבחין שמשהו קורה בין אחותי טלי לין בעלה תומר גם בארוחה של שבוע שעבר המצב היה דומה.
"הכל בסדר אתכם?" שאלתי משתוקק לדעת.
"הכל מעולה" שיקר תומר במצח נחושה.
הנהנתי בראשי בחיוב.

-רון-
שכבתי על מיטתי בניסיון להירדם. הרגשתי שאני חייב לכבות את האור בכדי להירדם, אך חששתי שהסיוט יחזור לראשי. לקחתי את הסיכון וכיביתי את האור. עצמתי את עיניי מנסה להירדם.

-זיכרון-
ישבנו שתינו מאחורי סלע גדול מתחבאים כדי לא להיפגע ולבושים במדי צבא.
"תהיה זהיר" לחשתי לחברי הטוב דן והבטתי לצדדים.
"אל תדאג" השיב בלחש.
קולות של יריות נשמעו. אני ודן נבהלנו ואחזנו בנשק מוכנים למה שיקרה. לקחתי את מכשיר הקשר ושאלתי בלחש:
רון: מישהו שומע אותי?
לא היה מענה לשאלתי. הבנתי שאנחנו בבעיה.
"חייבים לחזור" לחש דן בקול לחוץ.
"זה מסוכן מדי לחזור צריך לחכות קצת" אמרתי בביטחון.י
"אל תהיה טיפש רון אם נישאר נמות בוא נזוז" סימן לי אם ידי לבוא אחריו.
"לא דן תקשיב לי הכל יהיה בסדר" הצבעתי על עצמי.
"זאת טעות" פסק בכעס.
יריות רבות נשמעו ללא הפסקה, הרעש החזק גבר והתחיל להתקרב לכיווננו. הבנתי שדן צדק ואני טעיתי.
"עכשיו אפשר לזוז?" אמר דן בקול מתנשא.
"כן" השבתי והתחלנו לרוץ במהירות.
רצנו במהירות כדי לברוח אנחנו שומעים את היריות מתקרבות לעברנו כל כך קרובות לפגוע בנו אך הם מפספסות אותנו ופוגעות באדמה. אנחנו נכנסים אל תוך היער בניסיון להימלט.
"בוא מפה" החלטתי לקחת פיקוד וסימנתי לו אם ידי לפנות לצד ימין.
עשה דן כדבריי ואמר"אני לא רוצה למות היום."
המשכנו לרוץ במהירות האפשרית שאנחנו מרגישים שהיריות נחלשות אך עדיין מכוונות אלינו.
אנחנו חושבים שאנחנו הגענו למקום בטחה אך פתאום מישהו קם מהדשא אוחז בידו רובה, כולו מכוסה בהסוואה של עלים ובוץ על הפנים כדי שלא יהיה ניתן להבחין בו אני ודן המומים, הוא מכוון אלי את האקדח ואני יכול לראות כבר שאני הולך למות, אני עוצם את עיניי ושומע את קול הירייה. אך לא מרגיש כאב אני פותח את עיני במהרה ורואה את דן עומד מולי אם גבו שגבו מדמם. הבנתי שהוא נורה ושהוא הציל את חיי.
"דן" אמרתי בהלם וכיוונתי את האקדח במהירות לעברו, לחצתי על ההדק במהירות מתוך אינסטינקט. יריתי פעמים בבטנו. נפל על האדמה וכך גם דן.
"דן" צעקתי והתכופפתי על ברכי.
הדם התפשט לאורך כל גופו.

-סוף זיכרון-

קמתי ממיטתי בלחץ ומתקשה לנשום. הדלקתי את האור בחדרי, ישבתי על מיטתי ושפשפתי את עיני. קמתי ממיטתי ופסעתי לעבר המקלחת. פתחתי את דלת המקלחת, הדלקתי את האור והלכתי אל הברז. פתחתי את הברז, זרם חזק של מים זרם, טבלתי את ידי בזרם המים ושטפתי את פניי.

-רון-
אני, אמי נורית ואבי גדעון לארוחת בוקר קטנה. הייתי עייף מאוד מחוסר השינה. לא הצלחתי לאכול כלום.

-זיכרון-
"דן" צעקתי והתכופפתי על ברכי.
הדם התפשט לאורך כל גופו.
"אל תמות, בבקשה ממך אל תמות" התחננתי בפניו בבכי.
שמעתי את צעדים וקולותיהם מנסים לתפוס אותנו.
"כואב לי רון" התקשה לומר.
"היית צריך לתת לי למות" אמרתי בבכי והחזקתי בידו.
"אל תגיד את זה, אל תיתן לי למות ככה, אני יודע שאתה היית עושה אותו דבר בשבילי" המשיך להתקשות לומר והדם המשיך להתפשט לאורך גופו.
"אני ייקח אותך מפה" אמרתי וניסיתי להרים אותו.
"רון…בבקשה כואב לי" התחננן דן.
"בסדר" אמרתי ועזבתי אותו כבקשתו.
"אתה חייב ללכת רון" התעקש דן.
"אני לא הולך, אני נשאר פה" בכיתי.
"אל תעשה את זה בבקשה ממך" אמר.
"בסדר" אמרתי בקול צרוד ומיובש.
"תעצום לי את העיניים" ביקש דן.
עצמתי את עינו של דן בבכי. נישקתי את ראשו. נעמדתי על רגלי במהירות. עמדתי עוד כמה שניות בכדי להביט בו. ברחתי בבכי.

-סוף זיכרון-

"אפשר את המלח בפעם המאתיים?" שאל אבי בקול כועס.
לקחתי את המלח ונתתי לאבי.

-רון-
ישבתי בתוך המכונית שלי. נשמע שיחת טלפון. הוצאתי את הטלפון מהכיס שלי. על הצג הופיע השם "אחותי האהובה" חייכתי חיוך רטן. עניתי לשיחה. השיחה התנהלה כך:

רון: מה קורה?
טלי: אתה עסוק? אני צריכה לדבר איתך דחוף.
רון: קרה משהו?
טלי: אני פשוט חייבת אותך אתה יכול לבוא לפה? בבקשה?
רון: יש לי סידורים, אני…צריך ללכת…
טלי: בבקשה.
רון: אני עשר דקות אצלך.
טלי: תודה.

ניתקתי את השיחה. התנעתי את האוטו שלי. בנסיעה בדרך אליה הביתה, חשבתי לעצמי מעניין למה היא נשמעה כל כך לחוצה? אולי יש לה חדשות משמחות בשבילי?

-רון-
הגעתי לביתה של אחותי טלי. צלצלתי בטלפון מספר פעמים אך לא היה מענה. הקשתי על הדלת בחוזקה ולא היה מענה. הקשתי על הדלת חזק יותר והדלת נפתחה.
"טלי?" שאלתי מנסה לוודא שהיא בביתה.
נכנסתי לתוך ביתה בלחץ. סגרתי את הדלת אחרי. אני מרגיש משהו נוגע לי בנעליים. אי מביט למטה ורואה דם. נבהלתי והלכתי אחורה.
"טלי זאת מתיחה?" שאלתי בפחד.
הלכתי בעקבות השביל. אני מגיע למטבח. אני רואה את אחותי טליה שוכבת על הרצפה מדממת ולצידה מונח סכין. הרגשתי שאני הוזה.
"טלי" לחשתי בפחד ועיני החלו לדמוע.