נון סטופ – פרק 8 – טבע
בסוף לא הלכתי הביתה.
הלכתי להסתובב. לא רציתי שאמא ואבא יידעו שהברזתי מבית הספר. למרות שהרגע נזכרתי שהם בעבודה, אז הם גם ככה לא יידעו. אבל גם לא רציתי להיות לבד בבית. לא שאם אני אסתובב ברחוב אני לא אהיה לבד.
אני אהיה, אבל… לא יודע, אני חושב שאני ארגיש יותר טוב אם אני לא אהיה בבית. אולי כי אם אני אהיה בבית אז זה יזכיר לי את כל המחשבות על אמא ואבא…
בגלל זה החלטתי ללכת להסתובב. עדיין לא החלטתי איפה. השער היה פתוח. יצאתי מבית הספר. סתם התהלכתי, הגעתי לרחוב סואן. הלכתי והלכתי, לא שמתי לב אפילו לאן הגעתי. הבטתי רק על כפות רגליי המתהלכות כנגד הראש.
ואז הסתכלתי למעלה.
הייתי בתוך יער.
משום מה, ממש לא הייתי לחוץ. הייתי בטבע. הרבה מאוד זמן לא הייתי בטבע. הפרפרים התעופפו מעליי ולנגד עיניי; שמעתי את ציוץ הציפורים השמח. הרגשתי כאילו הם רוצים לעשות לי טוב. למרבה הפתעתי, הם הצליחו.
חייכתי.
פתאום הרגשתי שהעצים לוחשים לי, כאילו מדברים אליי. אפילו לא הייתי מרוכז בכלל באמא, אבא ומה שקורה ביניהם. זה היה נפלא. סוף-סוף הצלחתי להרגיש את החיים, ולחייך.
הרגשתי שהרבה זמן לא חייכתי, וזה היה כיף. זה כיף מאוד, לחייך.
רצתי בין הפרפרים והציפורים היפהפיים וכאילו שיחקתי איתם. הרגשתי חתולים מלקקים את רגליי. נדמה היה לי שצחקתי. מאושר. אהבה עושה אותי מאושר. הבנתי. זה מה שצריך. קצת לחייך, קצת לצאת ממה שהראש תמיד חושב עליו, ממה שכואב לי, ולחייך.
ואז ראיתי אותה.
ראיתי מישהי, יושב על גזע עץ, וכותבת.
היא הייתה לגמרי לבד.
תגובות (0)