נון סטופ – פרק 6 – האמת
לא יכולתי להתרכז במהלך הלימודים.
אתמול לא סיפרתי לאבא על מה שראיתי בין אמא ובין המישהו הזר הזה. אני חושב שהייתי עייף מכדי לשוחח איתו ורציתי קצת שקט ולהיות לבד.
כל הזמן היה לי קשה לחשוב על משהו אחר, והחלטתי שהיום זה ייפסק. לא אוכל להמשיך ככה יותר. ידעתי שאצטרך, עוד היום, לשוחח עם אמא ואבא. אני לא אהיה מרוכז יותר בלימודים אם לא. אני פשוט חייב. חייב לדבר איתם.
למה כל זה לא יכול להיפסק? איך בכלל הגעתי למצב הזה? יותר נכון – איך אמא הגיעה למצב הזה? ואיכשהו, עדיין, יכול להיות שהכל באמת בראש שלי… אולי, אחרי הכל, אני סתם מדמיין דברים. אולי, אחרי הכל, תת המודע שלי כל כך לא רוצה לחשוב משהו – ובסוף הוא חושב רק עליו. אבל זה לא משנה עכשיו. עוד היום אדבר עם אבא, ואז שנינו עם אמא. אני מוכרח.
ירדתי מהחדר לסלון. עכשיו רציתי לדבר עם אבא. הוא היה שם, בדיוק כמו בפעם הקודמת. "אבא, אנחנו צריכים לדבר." אמרתי.
הוא נראה מבוהל, שוב. "כן, כן, בטח. מה קרה?"
"ראיתי את אמא אתמול." אמרתי.
"מה? מה זאת אומרת?" הוא אמר, ואז הפתיע אותי – "גם אני ראיתי אותה אתמול."
"לא במובן הזה, אבא." לא הצלחתי לצחוק. "אני מתכוון, שראיתי את אמא אתמול ליד מכון הכושר, עם מישהו."
"מה? מי?" היה נראה לי מופתע מאוד. "ואיך?"
"טוב… אני באמת מצטער, אבל לא יכולתי שלא…"
"מה לא?"
"עקבתי אחריה אתמול. ראיתי אותה יוצאת מהבית. יצאתי אחריה ונסעתי אחריה. היא באמת נסעה למכון הכושר, אבל אחרי מה שדיברנו, שהיא מסתירה מאיתנו משהו, באמת צדקתי. היא הייתה שם עם מישהו והתחבקה איתו." אמרתי, עניין אותי מה אבא חושב, מה הוא אומר.
הוא לא ידע מה לענות. בדיוק ברגע הזה אמא נכנסה.
"זה נכון?" אבא שאל.
"מה נכון?" גליה לא הבינה.
"זה נכון שאת מסתירה מאיתנו משהו?" שאל אבא.
"אה… לא." אמרה.
"אם כך, אז איך את מסבירה את זה שאני יודע שהיית עם מישהו במכון הכושר?" אמר אבא. קמתי לצאת מהסלון. רציתי שזה יהיה ביניהם, שאני לא אהיה קשור לכל העניין הזה. בדרך אבא אמר לי להישאר, אבל יצאתי בכל זאת. גם ככה לא רציתי לשמוע את כל השיחה הזאת. היה לי כבד מדי. כשיצאתי, הספקתי לשמוע את אמא אומרת: "אני יכולה להסביר".
החלטתי להתחבא איפשהו במדרגות, ולהקשיב. אם היא לא הייתה אומרת את זה, הייתי הולך. אבל לא יכולתי שלא. רציתי לדעת. גם אם משהו בתוכי אמר לי ללכת – הרגליים שלי לא הצליחו לזוז. הם התעקשו להישאר. הקשבתי.
"מה את יכולה להסביר בדיוק?" קולו הרם של אבי.
"נו, אני מצטערת, באמת. אבל אתה מוכרח להקשיב לי!" התחננה אמא בקול גבוה מאוד יחסית לאבא.
"מה להקשיב? מה?" הוא כעס. רעדתי.
"מה שקורה זה, שבהתחלה הלכתי למכון הכושר, רציתי להתחיל לעשות ספורט וגם רציתי לספר לכם, אבל לא הייתם בבית…" היא בקושי הצליחה לנשום, ולא הפסיקה לדבר.
"מתי זה היה?" הוא קטע אותה בעצבנות.
"לפני… שלושה שבועות, בערך?" היא נאנחה קצת והיא הייתה נראית לי מתאמצת להיזכר. התחבאתי במקום שבו יכולתי לראות את אמא ואבא. היא המשיכה, "ובקיצור, היה שם מישהו שרצה להיות המאמן הפרטי שלי, ו… הסכמתי, אני לא יודעת למה… בבקשה אל תכעס!"
אבא לא רק כעס, הוא ממש זעם. הוא רתח. עכשיו ברחתי. לא יכולתי לשמוע יותר. רציתי להיקבר. רצתי לחדרי. טמנתי את ראשי בכרית ושמתי את השמיכה מעליי. לא יכולתי לסבול יותר. שמעתי את הצעקות שבאו מלמטה.
תגובות (0)