נון סטופ – פרק 2 – שקר

בסיום יום הלימודים חזרתי הביתה.
כן, ברגל. וכן, היה חם. וכן, התעצבנתי. אבל אין לי ברירה ולא הייתה לי אפשרות אחרת. זו הליכה של עשר דקות, ואמא ואבא לא יכולים לקחת אותי ולהחזיר אותי, כי יש להם עבודה, כמובן. ולא תמיד יש לי מספיק כסף לאוטובוס. ואני לא יכול כל יום לבקש ממישהו שיחזיר אותי הביתה. לכן אני הולך ברגל, בחום, עם התיק הכבד, וסובל.
כשחזרתי הביתה פגשתי ביציאה את אמא. מעניין לאן עכשיו היא הולכת. עכשיו היה לי כוח להוציא ממנה את המידע הזה. מסקרנות. לא כוח פיזי – בכל זאת, הלכתי הרבה זמן ברגל. אבל זה עניין אותי. זה מאוד עניין אותי.
"היי, אמא!" אמרתי, "לאן את הולכת?"
היא גמגמה. "אה… אה…"
"את יוצאת לאנשהו?" שאלתי.
"כן, כן." עכשיו גליה ענתה בלי שום היסוס.
"לאן?" שאלתי והרמתי את קולי. מעניין לא היא הולכת. "איפה אבא?"
"מי, מאור?"
חשוד. הנהנתי. "אלא מי?"
גליה ניסתה לחייך. "אה, אורן… תקשיב, אני בדיוק יוצאת, נמשיך את השיחה הזאת בפעם אחרת, או-קיי?" היא חייכה בעצבנות ויצאה מהבית. סגרתי אחריה את הדלת.
היא מוזרה היום יותר מתמיד. מעניין מאוד מה יש לה. לא, יותר מעניין לא היא הולכת ולמה היא משקרת. ניסיתי לחשוב.
ואז נזכרתי.
כן! בגלל זה! מיליארד אחוז! בטוח, בטוח, בטוח! עוד שבוע יום ההולדת שלי! ובגלל זה היא לא יודעת מה לענות לי! כי היא עושה לי הפתעה! נו, בטוח. איזו עוד סיבה יש לה לשקר? אז בטח היא עושה לי מסיבת הפתעה. עם חברים מהכיתה, כנראה. נראה לי.
עליתי לחדר שלי. עכשיו סדר היום הקבוע: להכין שיעורים. הוצאתי את הספר ואת המחברת של מדע, של ביולוגיה, של מתמטיקה ושל אנגלית. כן, הרבה מאוד שיעורים. הרבה מאוד מאוד. אבל אין לי מה לעשות, אין לי שום ברירה. אלה החיים. אתה מוכרח להכין שיעורים, ללכת לבין הספר…
חשבתי על גליה. איזה חמודה שהיא עושה לי מסיבת-הפתעה. בכלל לא הייתי מרוכז בשיעורים, למרות שניסיתי.

***

עבר שבוע. הלכתי לבית הספר מאושר ודיברתי עם מלא חברים. נהניתי מהיום הזה. היום יום ההולדת ה- 17 שלי. ההליכה בדרך חזרה הייתה ממש מהירה. דילגתי כל הדרך וחיכיתי למסיבת ההפתעה. כשהגעתי הביתה חשבתי אם לדפוק בדלת או לא. הגעתי למסקנה שלא. זה הבית שלי, אני לא צריך לדפוק. חיכיתי דקה או שתיים, ואז נכנסתי חייכן.
לא האמנתי למראה עיניי.
חושבים שיש לי מסיבת הפתעה, נכון? כי לא האמנתי למראה עיניי… כמו בסרטים…
טעיתם.
לא האמנתי למראה עיניי מסיבה הפוכה לגמרי. הבית היה ריק.
גאו בעיניי הדמעות. אבא נכנס בדלת. הסתובבתי אליו. ניגבתי את הדמעות ביד שמאל. "אבא…" הוא קטע אותי.
"מזל טוב, בן יקר! קניתי לך מתנה – " הוא חייך, הוריד את התיק שהיה על גבו, הניח אותו על הרצפה וחיבק אותי. חיבקתי אותו בחזרה.
"אבא… איפה אמא?" שאלתי.
"אמא… היא צריכה להיות כאן. מה, היא לא פה?" אמר. הנדתי בראשי לשלילה.
"מוזר. לאן היא הולכת בימים האחרונים?" תהה לעצמו מאור.
"אין לי מושג. חשבתי שהיא מכינה לי מסיבת הפתעה וקונה לי דברים ומכינה… כי כששאלתי אותה מה היא עושה ולאן היא הולכת גליה אמרה לי רק 'שהיא הלכה לסופר' וזה ברור שהיא שיקרה כי היא גמגמה וכזה לא ידעה מה לענות, משכה באפה ומצמצה בלי סוף וראיתי על הפנים שלה שהיא פחדה או דאגה או אני לא יודע מה, אבל – " המילים זרמו מאליהם ולא הצלחתי להפסיק לדבר, עד שאבא קטע אותי.
"רגע, רגע. מה היא אמרה לך בדיוק?" שאל אותי.
"מה, לך היא לא סיפרה את האמת?" שאלתי אותו, דואג.
"איזה אמת? על מה אתה מדבר?" תהה והתחיל לצעוק בעצבנות.
"היא… היא אמרה שהיא הולכת לסופר, אבל היא לא הלכה לסופר, זה בטוח. ואז חשבתי שהיא סתם אמרה 'סופר' רק כדי להכין לי מסיבת הפתעה כדי שאני לא אחשוד… ובאמת מאז אז לא נדנדתי לה ולא ניסיתי להוציא ממנה מידע." אמרתי וניסיתי לדבר לאט ורגוע. אני לא חושב שהצלחתי.
"זה מוזר לי היא לא אמרה כלום, אבל ממש כלום, ובאמת בימים האחרונים קצת התרחקנו, אני לא יודע למה, אין לי מושג." באתי לדבר, אבל אז הוא אמר עוד משהו, אז עזבתי. "רגע, רגע, רגע. עכשיו כשאני חושב על זה, לא רק שהיא לא אמרה לי כלום, אלא גם תמיד כשחזרתי הביתה מהעבודה אז היא גם תמיד הייתה בבית!" ראיתי על פניו שהוא לחוץ ומודאג מאוד.
"היא הסתירה את זה ממני, שהיא יוצאת!" אמר, "אבל לאן היא יכולה לצאת ולדאוג שאני אגלה ולהסתיר זאת ממני?"
בבת-אחת עלתה בי תחושה נוראית, וקיוויתי מאוד שהיא איננה נכונה. לא רציתי לגלות אותה, לא רציתי לחשוב אותה ולא רציתי שיום ההולדת שלי ייהרס. וגם היא לא הכינה לי מסיבת הפתעה… הכל היה… שקר. שקר אחד גדול. אמא, גליה, שיקרה לי. אם אני אגלה את מv שאני חושב – שאמא בגדה באבא – מהיום אני לא רואה לה יותר "אמא". רק גליה, בשמה. ואבא… כל-כך מסכן, כל-כך חמוד, כל-כך לא מגיע לו. הוא גם לפני רגע אמר לי שהוא קנה לי מתנה, חמוד, מתוק. מעניין מהי. אבל עכשיו זה לא מה שחשוב. זה ממש לא חשוב.
הרגשתי שאבא הבין את מה שאני הבנתי – או יותר נכון חשב את מה שאני חשבתי. המחשבה הממה אותו ואותי, כמעט הרגה אותו ואותי. איך היא יכלה לעשות את זה? לחשוב לעשות את זה בכלל? איך היא מסוגלת? יש לה משפחה! משפחה טובה כל-כך… והיא… מה, אנחנו לא מספיקים לה? זה לא אמיתי, זה פשוט לא אמיתי…
בגלל שראיתי את הבעות פניו של אבי – העצובות כל-כך, השותקות כל-כך, גאו בי הדמעות, וניסיתי למחות אותן. אני לא אבכה, אני לא אבכה, חזרתי לעצמי, בטח שלא ביום-ההולדת שלי.
חיבקתי את אבא, ולרגע חשבתי שאולי כל זה סתם במחשבות שלי, שכל זה בכלל לא אמיתי, שאנחנו סתם חושבים שאמא בגדה – או-יותר-נכון – בוגדת. לא ידעתי מה להגיד לאבא. אני חושב שלרגע שמעתי את אבא אומר משהו, אולי כמו "זה לא ודאי" או משהו כזה. ויכול להיות שאני עניתי "אה, אה," כי לא ידעתי מה להגיד. יכול להיות שאבא מחה איזו דמעה אחת, למרות שאני לא יודע… אולי זה היה אני…?
זה היה שקר נוראי, שקר איום. אבל עדיין חשבתי לעצמי שזה לא נכון, שאנחנו סתם חושבים ככה לרגע ומרחיקים לכת. אני בטוח שאמא לא הייתה עושה דבר כזה. היא לא הייתה עושה את זה בחיים. היא לא מסוגלת. "אין שום מצב שבעולם שהיא הייתה עושה את זה." אמרתי.
אבל קטעה אותי פתיחת דלת מאחורינו. כעבור רגע אני ואבא שמענו גם את הסגירה של הדלת הסתובבנו. נעצנו בה מבט. יכול להיות מבט של כעס, או של "איך יכולת?" או משהו כזה. לא ידעתי מה לעשות באותו הרגע, ואני חושב ששמעתי את אבא שואל אותה איפה היא הייתה.