נון סטופ – פרק 1 – התחלה

"אורן, אני יוצאת מהבית לכמה שעות, בסדר?" שמעתי את קולה של אמי ואת טריקת הדלת אחריה.
הייתי בחדרי והכנתי שיעורים במתמטיקה. אני בכיתה יא' והחומר כבר ממש קשה. לא הצלחתי לעקוב אחרי המורה הזאת. היא מדברת, מדברת ומדברת ומדברת בלי הפסקה ואני לא מבין כלום. זה ממש מעצבן.
נתקלתי בתרגיל שלא הצלחתי לפתור. האמת, לא הבנתי אותו בכלל.
אני כבר שבוע בבית הספר. היום יום שבת. בית הספר התחיל ביום שני. עכשיו סיימתי שיעורים, פתחתי את התיק, הכנסתי את חוברת ומחברת מתמטיקה והוצאתי את הספר ואת המחברת של אנגלית. השיעורים למחר, והמורה נתנה את השיעורים כבר מלפני שבוע. כן, כזה אני. שומר הכל לרגע האחרון.
לקח לי ארבעים וחמש דקות לסיים את השיעורים באנגלית. כשסיימתי ירדתי למטה לסלון, וראיתי את אמי שם, גליה.
"הי, למה כבר חזרת?" שאלתי אותה.
"כבר?" היא התפלאה והעבירה ערוץ בטלוויזיה, "אני יצאתי לארבע שעות!"
"מה? איך זה יכול להיות? הכנתי שיעורים יותר מארבע שעות?!" לא האמנתי.
ואז שמעתי את קולה הרך של אמי אומר "כנראה."
מה, יכול להיות שחשבתי בקול? מוזר. "אז, אמא…" פתחתי, "מה עשית? לאן נסעת?" לרגע חשבתי שהיא הופתעה מהשאלה, והיא הרהרה כמה רגעים, כאילו חושבת מה לענות.
"קרה משהו?" שאלתי.
ואז היא ענתה לי: "אה, מה? לא, לא, מה פתאום." התבלבלה, "רק… אה… הלכתי לסופר!"
או-קיי. עכשיו היה ברור לי לגמרי שהיא משקרת. אבל על-כל-פנים, לא רציתי להטריד אותה, וגם למען האמת, לא היה לי כוח לזה. בכל מקרה, אני מזכיר לכם שעשיתי שיעורים במשך מלא זמן, ולא יכול להיות שלא כואב לי הראש עכשיו.
"אה. כן, בטח, בטח." אמרתי. לסופר. מה קנית?"
"אממ… פירות וירקות!" היא קפצה. עוד הפעם היה נראה לי ששיקרה לי.
החלטתי לבסוף כן לבחון אותה. "קרה משהו, אמא?" שאלתי.
היא היתממה. "למה שיקרה משהו?"
"לא יודע, כי… איפה הפירות והירקות?" שאלתי.
גלית קמה והלכה למטבח, פתחה את המקרר בלי שום הרהור נוסף בזמן שהלכתי בעקבותיה, והיא הראתה לי את הפירות והירקות שבמקרר. משום-מה הייתה לי הרגשה שזה מה שהיה בבית גם קודם (ולא שהוא באמת הלכה לסופר וקנתה) – כי היה ברור שמקודם שיקרה לי. אינני מטיל בכך ספק. אבל לא היה לי מספיק כוח להוציא ממנה מידע. וזה גם לא ממש עניין אותי. החלטתי לשנות נושא.
"אז…" אמרתי בקולי הנעים, "איפה אבא?"
"הוא הלך למספרה, הוא אמור לחזור בכל רגע. אה, הוא לא אמר לך?" עכשיו אמא לא שיקרה. זה היה ברור. אבל באמת מעניין איזו סיבה הייתה לה לשקר קודם, כשאמרה שהלכה לסופר. ולא, היא לא הלכה לשם. זה שקוף.

***

למחרת כשהלכתי לבית הספר, ההליכה הייתה ארוכה, קשה ומייגעת. היא פשוט לא נגמרה. ועוד במיוחד בחום של ספטמבר. אגב, היום השמיני בספטמבר. השנה אני בכיתה יא'.
כשהגעתי, התפלאתי לגלות שאיחרתי. "מה? אבל איך איחרתי? עכשיו השבע שבע שלושים ושמונה!" מחיתי והצבעתי על שעוני שבידי.
המורה גילגלה עיניים מול כל הכיתה – שצחקה. "הו, אורן, אורן…" נאנחה, "עכשיו השעה שמונה שלושים ושמונה! כך שלא רק שאיחרת לשיעור הזה, גם לא הגעת לשיעור הקודם."
לא האמנתי. והשפלתי את עצמי מול כל תלמידי הכיתה. אבל יחד עם זאת הבנתי למה ההליכה הזאת הייתה הפעם הרבה יותר חמה, ולפחות את זה שמחתי לגלות.
קולה של המורה קטע את מחשבותיי. "קדימה," אמרה, "עכשיו שב במקום שלך והתחל ללמוד! פתח את הספר בעמוד מאה ארבעים ושמונה וצפה בניסוי!"
כן, עכשיו היה שיעור מדע, הקשה. ולמי ששאל, אני גרוע בלימודים, וכמעט בכל המבחנים והבחנים אני נכשל. וכן, אני חושב שטעיתי בהרבה מאוד מקומות כשהכנתי את שיעורי הבית אתמול. בעצם, בהכול. אני חושב.
אולי השנה זאת תהיה התחלה חדשה בשבילי, ולא רק הלימודים. התחלה בשיעורים, במבחנים, בלימודים, בחברים… ובעוד כמה דברים. בכל זאת, כמו שאומרים – שנה חדשה, התחלה חדשה.