מחבוא… – פרק מספר 3

אמצע הלילה.
אני לבד בבית. טיילור יצא אל העיר ואני מפחדת בטירוף.
כל כך חשוך ושקט כאן.
כל רעש קטן מדליק לי נורה אדומה.
אתם יודעים מה אני מרגישה עכשיו??!!
יש מצב שהולכים לרצוח אותי בכל רגע ואני פה לבד בבית לא מוגן ולא נעול בחושך מוחלט.
אם טיילור היה פה הכל היה יותר טוב.
הוא תמיד מרגיע אותי. ליידו אני אף פעם לא בוכה. עכשיו אני בוכה.
כבר כמה שעות עברו ואני פה לבד, בוכה ומתה מפחד.
זה אחד מהרגעים האלה שאין לי כבר חשק לחיים האלו. שווה בכלל להלחם עליהם ככה?
לא חבל להתאמץ כל כך אם הם כל כך גרועים?!
אמא תמיד הייתה אומרת שהחיים הם מתנה וצריך לנצל כל רגע. זאת גם הסיבה שאני וטיילור לא ויתרנו על החיים שלנו וביקשנו מהאפוטרופוס שלנו עזרה.
אנחנו לא מכירים את האפוטרופוס שלנו. בחיים לא ראינו אותו או לא שמענו את הקול האמיתי שלו.
לפעמים אנחנו מדברים איתו בטלפון, אבל גם אז הוא משתמש בתוכנה לעיוות קול.
הייתי מאוד רוצה לראות אותו לפחות פעם אחת בחיים. זה מסוג הדברים שיותר מציקים לי בחיים ההזויים האלה שלי.
בטח אתם לא מבינים איך כל הבלגאן הזה קרה בכלל, אז זהו שזה לא כזה פשוט לספר את זה.
בסוף מלחמת האזרחים אמא שלי חלתה בשחפת. היא ידעה שהיא לא תחייה עוד הרבה זמן, לכן העבירה אותי לבית יתומים במרכז העיר ושילמה את כל כספי המשפחה שנותרו אחרי המלחמה כדי שישיגו לי אדם שידאג לי במשך כל החיים.
האדם הזה הוא האפטרופוס שלי ושל טיילור.
בהמשך פגשתי את טיילור. האמת היא שבהתחלה לא ממש היינו חברים. אפילו להפך. היינו אוייבים.
טיילור היה "ילד רחוב". הוא הסתובב עם בגדים קרועים ודיבר בשפה איך נאמר… מלוכלכת..
ממש התלהבתי ממנו וממש רציתי להסתובב איתו אבל הוא לא רצה כל כך.
אחרי זה קרו כמה דברים שגרמו למאות אנשים בעולם לשנוא אותנו וגם לי ולטיילור להפוך להיות חברים הכי טובים..
רעש מפחיד. רעש וצללים. של מה הרעש הזה? של מה הצל הזה?
אני כל כך מפחדת להיות פה לבד.
הלוואי שטיילור היה פה איתי ולא הייתי מפחדת.
יש כאן צל מפחיד וקולות מוזרים.
באים לרצוח אותייייי!!!

המשך יבוא…