מה שאסור, מושך. פרק שני.

איזה חדר, טוב לא שונה, הכל לבן.
"שלום" הוא אמר בחיוך.
"שלום" אמרתי לו אך לא יכולתי לחייך.
שנאתי אותו. הוא היה בן אדם נוראי.
עושה בהתחלה רושם טוב , אבל…
טוב עזבו.
"אז איך עבר עלייך השבוע?" הוא שאל
"בסדר, כרגיל" עניתי לו ביובש.
"יחסית לילדה שחיה בבית משוגעים את נשמעת דווקא בסדר.."
אני מבינה, זה שאני חיה פה אומר שאני לא בסדר.
הנה, אני מוכיחה לו שאני כן בסדר.
ועדיין אין לי מושג למה אני פה בכלל, כבר חמש שנים שלא אומרים לי!
כל יום ויום משעמם ואותו דבר. נמאס לי.
אני רוצה לברוח מכאן.
לא, הכל כל כך מאובטח.
"את איתי ג'סמין?" הוא שאל. כנראה שהייתי שקועה במחשבות של עצמי.
לרגע הוא הסתכל עליי והייתה שתיקה מביכה.
"אפשר לשאול אותך משהו?" שאלתי אותו.
"כן, קדימה את יכולה לשאול מה שאת רוצה."
"למה אני נמצאת פה?"
פתאום נהיה לו מבט כזה בעיניים.. רואים שהוא מרחם עליי.
"אין לי אישור להגיד לך את זה" הוא אמר.
יצאתי משם וטרקתי את הדלת.
וכמובן שאז צעדה עליי המדריכה שלי.
שום דבר אי אפשר לעשות כאן..