מגפה פרק 1~ חלק 1

"תגיד ריק, יהיה יום והמחירים בחנות הזאת יהיו הגיוניים?" יכלתי לשמוע את ריק מגחך מהדלפק.
"את רוצה הנחה סייד?" הוא אמר בקול עליז, הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מחייך.
"אני אשמח לאחת! המחירים כל יום עולים! זה מדהים כמה כסף אתה סוחט מהלקוחות שלך." הוא פרץ בצחוק ואז חייך חיוך מריר.
"את יודעת שזאת לא אשמתי סייד, העיר נמצאת במצור ובעל העסק מנסה להרוויח כדי לקנות אספקה, אף אחד לא רוצה לספק מוצרים לאזור שלנו סייד." נאנחתי, בקטע הזה הוא צדק.
הממשלה לא רוצה לספק לאזור שלנו אספקה, הוא מרוחק מאוד מהערים המרכזיות וקשה להגיע אליו. בנוסף לכל הצרות הוא שורץ נגועים.
"בכל מקרה, ההנחה שלי?" הוא צחק פעם נוספת ואני הזעפתי את הפנים שלי, "אני לא צוחקת ריק."
"אני יודע, אני יודע. מה דעתך על 20% הנחה על כל הקנייה?"
"נשמע מעולה!" חייכתי חיוך רחב וריק גיחך.
הלכתי לאגף הנשקים ולקחתי רובה M4A1 וחבילת קליעים, אבא שלי תמיד נהג לומר שזהו רובה שיחסית יעיל ונוח. לקחתי את שאר הדברים שרציתי לקנות שכללו בעיקר מוצרי מזון ורחצה, והלכתי לקופה.
"אוחח…אני מתגעגע לימי בהם לא מכרו רובים לילדים." אמר ריק ברגע שהבאתי את כל הדברים שלי לקופה.
"אני לא ילדה ריק, אני בת 17. ואתה ממש זקן כנראה אם אתה עוד זוכר ימים כאלה." הוא הוציא אנחה ואמר:
"את עדיין ילדה סיידי, את גם מתנהגת כמו אחת. ואני לא זקן אני רק בן 28, המצב לא היה ככה לפני 15 שנים. בתקופה ההיא הכל היה הרבה פחות מסובך, אני זוכר שניסיתי להשיג אקדח בהתחזות למבוגר."
"ואיך זה הלך לך?" הפרעתי לו והוא הביט בי בשעשוע, "ניסיון כושל. המוכר העיף אותי מהחנות בצעקות ואבא שלי הרג אותי כשחזרתי הביתה."
הוא העביר בקופה את כל הדברים שקניתי וארז אותם בשקית גדולה. "860 דולר ילדה." פערתי עיניים.
"מה עם ההנחה שלי?" הוא צחק, "זה עם ההנחה סייד." הוא צוחק נכון?
"אלוהים אדירים ריק! אתה ממש שודד אותי כאן." אמרתי והוצאתי כ-1000 דולר מהארנק שלי, הנה הלכו החסכונות שלי…
"מצטער סייד. אבל היי, לפחות קיבלת הנחה." קיללתי אותו בשקט.
ריק לקח את הכסף מהידיים שלי,הוא שם אותו בקופה והחזיר לי את העודף.
"שיהיה לך יום טוב ריק, דרך אגב אמא שלי אומרת שנראה כי הרבה נגועים מתקרבים לעיר, הם צפויים להגיע בערב ואני מציעה לך לסגור מוקדם." הוא הנהן.
"את יודעת את הרמה?"
"C אם אני לא טועה." ריק בלע רוק, "חזקים…הצלת אותי סייד…" נאנחתי.
"יש לך רובים ואקדחים בחנות ריק." הוא הוציא צחקוק עצבני. "אני לא יודע לירות ברובה סייד, או באקדח." גלגתי עיניים. ילדים קטנים יודעים לירות ברובה ואילו ריק, למרות היותו בן 28 אינו מסוגל לתפעל אקדח פשוט…למה אני לא מופתעת?
"אתה צריך ללמוד כמה שיותר מהר ריק, להתראות!" אמרתי ורצתי מהחנות, שומעת את ריק אומרת להתראות.

צעדתי במורד הרחוב הכי מהר שיכולתי, העדיפות הראשונה שלי עכשיו זה להגיע בבטחה הביתה.
השקית שהחזקתי בידיים שלי הייתה די כבדה אבל התרגלתי לשאת דברים כבדים כך שזה לא הקשה עליי יותר מידי.
הרחוב היה ריק לגמרי, אפילו לא היו מכוניות על הכביש. הסיבה הייתה ברורה למדי, גם שבדרך כלל כמעט ואין אנשים בחוץ, כולם מנסים להישאר בבתים כמה שיותר.
הלכתי במהירות לבית שלי, מקווה לא להיתקל בשום דבר או באף אחד. כשהגעתי הביתה הרגשתי הקלה רבה ונשמתי לרווחה.
פתחתי את הדלת ומיד נכנסתי למטבח.